בפרשת מצורע מתואר תהליך ההיטהרות של אדם שלקה בנגע הצרעת. אחד השלבים ההכרחיים בדרך לטהרתו הוא טבילה במקווה מים. בספר החינוך מבואר מדוע הטבילה הינה מרכיב כה משמעותי וחיוני בתהליך תשובתו של המצורע: טרם יצירת האדם בששת ימי בראשית היה העולם כולו מלא מים, ולכן המים מסמלים חזרה לראשית הבריאה. כאשר האדם טובל את כל גופו בתוך המים, הוא מראה בכך שהוא עוזב מאחוריו את חטאי העבר ופונה להתחלה חדשה, כשהוא טהור כמו שהיה בטרם חטא.

אדם שטועה ותופס אחר כך את טעותו, נוטה באופן טבעי להתבייש, להתחרט ולהצטער. הוא יכול לנתב את הרגשות האלה בדרך חיובית, ובעקבותיהם להימנע מחזרה על אותו חטא בעתיד. אולם, פעמים רבות קורה שהרגשות האלה מביאים לתוצאות בלתי רצויות בעליל, ובגללם האדם נופל ברוחו, ורמתו הרוחנית מתדרדרת עוד יותר. תחושת ההשפלה שנובעת מהמעשה שהוא עשה, עלולה להביא אותו למבוכה ובלבול כאלה שיגרמו לו לאבד את כוחו ויכולתו להמשיך ולעבוד את אלוקיו כבעבר. במצב כזה, השלכותיו השליליות של החטא עלולות להזיק הרבה יותר מהמעשה עצמו. כשהאדם טובל במקווה לאחר חטאו, הוא לכאורה מצהיר על השתחררותו מחטאיו ומטעויות העבר, ובכך הוא אינו מאפשר להם להמשיך לכבול ולדרדר אותו הלאה.

ר' חיים שמואלביץ זצ"ל מביא דוגמאות רבות מהתנ"ך בהן אדם חטא או נכשל בנושא כלשהו, וכתוצאה מכך נפל וירד מרמתו הרוחנית הקודמת. אחד מהמקרים הבולטים ביותר הוא סיפורה של עורפה, כלתה של נעמי. כאשר נעמי חזרה ממואב לארץ ישראל, היו שתי כלותיה בטוחות ברצונן להתלוות אליה, להישאר איתה ולהתגייר. בשלב זה, עורפה עדיין הייתה בדרגה זהה לזו של רות הצדקת, וגם היא רצתה לעזוב את מולדתה ולהצטרף לעם היהודי. אולם, לאחר שנעמי דברה עמן והפצירה בהן שישובו לאחור, עורפה לא עמדה במבחן, נכנעה ושבה למואב. היינו חושבים שלאחר טעות יחידה זו, עדיין תישאר עורפה ברמה רוחנית גבוהה, אם כי קצת יותר נמוכה מזו של רות. אולם, חז"ל אומרים שעוד באותו לילה, היא הגיעה עד לשפל המדרגה הנמוך והמושחת ביותר. כיצד ייתכן שהיא התדרדרה באופן כה חמור תוך לילה אחד? מסביר ר' חיים שמואלביץ שכאשר עורפה קלטה שהיא טעתה ולא עמדה בניסיון הגדול – שאילו הייתה עומדת בו הייתה זוכה להצטרף לעם היהודי – היא לא הייתה מסוגלת להשתחרר מהחטא ולפתוח דף חדש. היא חשה כל כך מושפלת והאמינה שהיא שאין בה כוחות ויכולת לעמוד בניסיונות, עד שכל יציבותה התערערה והיא נפלה עמוק עמוק לתוך זרועותיו של היצר הרע.

ר' חיים שמואלביץ מביא מהתנ"ך מעשה נוסף, בו נכשל אדם גדול בניסיון, אולם ידע להיזהר מפני סכנת הנפילה במלכודתו של היצר הרע, האורב לכל אדם במצב כזה. שמואל הנביא הורה לשאול המלך להשמיד את עמלק, אולם שאול הותיר בחיים כמה בהמות ואת אגג מלך עמלק. שמואל הוכיח אותו על כך והודיע לו שבחטאו זה הוא הפסיד את זכות המלוכה. שאול לא הצליח להצדיק את עצמו, ולאחר מכן הודה בטעותו וביקש משמואל בקשה שנראית לכאורה תמוהה ביותר: "עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל..." (שמואל א': טו כח-ל). מה הייתה מטרתה של בקשה זו? ודאי ששאול לא סתם ניסה כאן להיטיב עם עצמו ועם הרגשתו. מעבר לכך, היענותו של שמואל לבקשה הזו מעידה שאכן היה בה ערך כלשהו. ר' חיים מסביר ששאול לא סתם רדף אחרי כבוד, אלא הבין שהוא עומד בסכנה ועלול חלילה ליפול נפילה גדולה ביותר בעקבות כישלונו זה. שאול הבין שעליו לחזק את עצמו מיידית ולהשיב לעצמו את הכוח לשמור על רמתו הרוחנית, ולא להניח לחטא להשפיע עליו בצורה שלילית. לכן, דווקא בזמן כזה של ירידה מרום מדרגתו, הוא מבקש שיכבדוהו, ועל ידי כך הוא יוכל להתחזק, להשיב לעצמו את האיזון הנכון, ולמרות הכל להתחיל מחדש. וכפי הנראה, שמואל, למרות מורת רוחו ממעשהו של שאול, נעתר לבקשתו, משום שהבין את חשיבותה.

ניתן ללמוד ממעשיו של שאול עצה טובה כיצד להימנע ממצב בו הכישלון מביא לתוצאות הרות אסון. כאשר אדם נכשל, הוא עלול בקלות רבה לפתח תחושות קשות כלפי עצמו, ולאבד כל רגש של כבוד עצמי. כאשר האדם מפנה אל עצמו את חיצי האשמה, הוא עלול להתייאש ולהניח לעצמו ליפול עוד יותר. על מנת למנוע זאת, עליו לחזק את דימויו העצמי, ולהזכיר לעצמו שלמרות שהוא שגה, הוא עדיין יכול להתחרט על מעשיו, לחזור בתשובה ולהתחיל מחדש.

על כך כותב שלמה המלך בספר משלי: "שבע יפול צדיק וקם" (כד יז). בפירוש המלבי"ם ובמצודת דוד מבואר שהצדיק, למרות כישלונו, קם ומתחזק שוב. ואכן, חלק חשוב ממה שהופך את האדם לצדיק, הוא יכולתו להתעלות מעל לכישלונותיו וטעויותיו. ואת זה בדיוק אנחנו לומדים מטבילתו של המצורע. למרות חטאו, הוא לא יישאר לנצח בנִגעו. אם הוא רק יהפוך את החטא לנחלת העבר – הוא יוכל לשוב ולהתחיל מחדש!