פרשת תזריע דנה בסוגי הנגעים השונים שפוגעים באדם, ובתהליכים שעליו לעבור כדי להירפא מהם. מאז חורבן בית המקדש, כל הלכות הנגעים אינן מעשיות עוד. אם כך, כיצד נוגעת פרשה זו בחיינו העכשוויים? ספר החינוך משיב על השאלה הזאת ומסביר, שטומאת המצורע באה בשל חטאי האדם. סבלו של האדם אינו אקראי ומקרי, אלא מגיע תמיד מידי אלוקים. המצורע צריך לעבור תהליך ארוך ומייסר שבו הוא מורחק ומבודד, כדי שיוכל לפשפש במעשיו ולהכיר בטעויות שהוא עשה. המסר הזה מתאים בוודאי לכל דור ודור. אמנם בימינו איננו סובלים מאותם נגעי עור, אולם ייסורים רבים אחרים פוגעים בנו. טומאת הנגעים מלמדת אותנו שלא לייחס את הסבל הזה לידי המקרה חלילה, אלא לראות בו מסר מאת ה'.

מצווה נוספת הקשורה לנגעים, מלמדת אותנו כיצד נכון – או לא נכון – להגיב לייסורים. אחד מסוגי הנגעים שמתארת התורה הוא 'נתק'. אדם שמוצא בגופו 'נתק' צריך לעבור תהליך של בידוד, ולאחריו להיבדק על ידי הכהן. אם גם לאחר שבוע שלם של בידוד, הנתק לא פשה – כלומר, לא התפשט הלאה – אז האדם צריך לגלח את האזור שמסביב לנתק, אולם אסור לו באיסור חמור לגלח את השיער שגדל על הנגע עצמו (ויקרא יג לא-לד). ספר החינוך מסביר את משמעותו של האיסור הזה: "משרשי המצווה. לרמז שיסבול כל אדם איזה צער ואיזה עונש שיענישהו השם ברוך הוא ולא יבעט בהם. ואל יחשב שיהיה יכולת בידו לבטל אותם ולהעלימם מן הבריות...". בעל ספר החינוך מלמד אותנו שגילוח השער שעל הנתק מסמל שתי דרכים שגויות בהן עלולים בני אדם להגיב על הייסורים שאלוקים שולח להם. ראשית - אדם עלול 'לבעוט' ולהתריס כלפי שמיים מתוך סבלו וייסוריו, ולהטיל ספק על יושר משפטו והנהגתו של ה' בעולם. ייתכן שרמתו הרוחנית של בעל הייסורים גבוהה יותר, והוא לא יתריס כלפי שמיים על צערו, ובכל זאת יבחר בדרך תגובה שגויה. הוא עלול לנסות להסיר מעליו את הייסורים, מבלי ללמוד את המסר שהם באו ללמדו, ויותר מכך, הוא עלול לדאוג ולהתעסק יותר בשאלה "מה אנשים חושבים", ולהתמקד במאמץ להסתיר את הסבל מעיניהם, במקום לנצל את הייסורים כמנוף לצמיחה ולהתעלות. האיסור להסיר את הנתק מלמדנו שלא 'לטמון את הראש בחול' כאשר אנו סובלים מקושי וסבל, אלא להתאמץ ולהשתדל לעלות ולהתעלות מתוך הייסורים.

הרב אברהם גרודז'ינסקי זצ"ל, המשגיח מסלבודקה, כתב בהרחבה על עניין הייסורים בספרו 'תורת אברהם'. הרב מסביר שמטרתה העיקרית של הנבואה הייתה להודיע לאדם במה הוא חטא ומה עליו לתקן. גם כאשר על פניו היה נראה כאילו האדם לא חטא כלל, הנביא היה חודר לעמקי נשמתו ומזהה את הנושא אשר בו היה עליו להשתפר. על כך שואל הרב גרודז'ינסקי: כיצד מעביר הקב"ה מסרים כאלה בימינו, כשאין לנו נביאים? כיצד הוא מודיע לנו במה שגינו? ומשיב: על ידי ייסורים. הייסורים מהווים תחליף לנבואה. כאשר האדם מצטער, ואפילו צער קטן ביותר, יש בכך למעשה מסר ישיר מהקב"ה שאומר לו שעליו לתקן ולחזור בתשובה. כך יוצא שהייסורים הם בעצם מתנה חשובה שנותנת לנו הזדמנות לתקן ולישר את דרכינו. הגמרא מבהירה שלא מדובר דווקא בייסורים גדולים וקשים, אלא אפילו בקושי המזערי ביותר. לדוגמא, הגמרא מתארת את צערו של אדם שמנסה להוציא מכיסו שלושה מטבעות, אך מעלה בידו רק שניים. בדרך זו הקב"ה מדבר איתנו בלי הפסקה, בכל רגע ורגע, ומעביר אלינו מסרים רבים – דרך הייסורים.

וכאן מתעוררת שאלה נוספת: בימי בית המקדש, כאשר הייסורים שבאו על האדם היו נגעים, היה פשוט ביותר לדעת על מה ולמה הם באו. לכולם היה ידוע וברור שהנגעים האלה מגיעים בשל עבירות מסוימות כמו לשון הרע. אולם כיצד יוכל האדם לדעת בימינו מהו המסר שמנסה הקב"ה להעביר לו דרך הייסורים? ודאי שבלתי אפשרי לדעת באופן ברור ומוחלט, אולם עם זאת, כפי שמסביר בעל ה'תורת אברהם', חז"ל מזכירים את העיקרון שאלוקים מעניש את האדם ב'מידה כנגד מידה' על חטאיו. לדוגמא, המשנה בסוטה כותבת ששמשון חטא בשתי עיניו, ולכן הוא נענש שהפלישתים ינקרו את עיניו; אבשלום התגאה בשיערו היפה, ולכן נענש ששיערו היה זה שהביא למותו, כאשר הוא הסתבך ונתפס בין ענפיו של עץ. אם כך, ראוי לאדם לחפש אחר חטא או טעות שקשורים בדרך כלשהי לייסורים שפגעו בו, ולחשוש שמא זאת הסיבה לייסוריו. לדוגמא, אם מישהו סובל מכאב כלשהו בפיו, ראוי לו לבדוק תחילה אם הוא חטא בנושא שקשור לדיבור. דוגמא מצוינת לרעיון הזה היא סיפור מחייו של הרב גרודז'ינסקי זצ"ל. הרב סבל מצליעה קשה ובולטת. כאשר הוצע השידוך לראשונה לחסיה, בתו של ר' בער הירש הלר, היא דחתה אותו בשל הצליעה. זמן קצר מאוד לאחר מכן היא נפלה ממדרגות המרתף ושברה את רגלה. חסיה הבינה מכך שזהו סימן עבורה לא לסרב לשידוך בשל רגלו הפגועה של הרב גרודז'ינסקי, ובזכות אותה פציעה היא נישאה לו.

בכל אופן, בין אם נמצא את החטא ה"נכון" אליו כוונו הייסורים, ובין אם לא, הדבר החשוב ביותר הוא עצם החיפוש. אם אותו כאב בפה ממנו סבל האדם מהדוגמא הקודמת הגיע בגלל שהוא שיקר, אבל הוא הסיק מכך שעליו לעבוד על עצמו בעניין לשון הרע – הרי שבכל אופן הושגה מטרתם העיקרית של הייסורים – צמיחה והשתנות לטובה. הנקודה הזאת חשובה מאוד, משום שבימינו, כאשר אדם סובל ממשהו, אנחנו נוטים לחפש אחר כל מיני סגולות שיעזרו לו להשתחרר מסבלו. מורי ורבי, הרב יצחק ברקוביץ שליט"א, אומר שבכך אנחנו מפסידים את העיקר. הקב"ה לא שולח לנו ייסורים כדי שנחפש ונמצא סגולות (אף אם הן אכן מועילות והסבל נפסק), אלא רוצה מאיתנו משהו שונה – הוא מצפה שנגדל ונתקדם. איני בא לטעון שהסגולות כשלעצמן הן דבר שלילי, אלא שאסור לאדם לשכוח את תכליתם האמיתית של הייסורים – כך הקב"ה מדבר אלינו, כך הוא דורש מאיתנו לצמוח ולהשתנות. פרשיות הנגעים אכן שייכות לנו ורלוונטיות לכל רגע בחיינו – הן מלמדות אותנו כיצד להשתמש בייסורים ולהיעזר בהם, על מנת להיות בני אדם טובים יותר. יהי רצון שכולנו נזכה לצמוח ולהתעלות מהייסורים שמגיעים אלינו משמים.