פרשת חטא העגל הינה אחת מהפרשיות הקשות ביותר בתורה. המפרשים דנים ארוכות בשאלה כיצד ייתכן שדור זה, שהיה דור דעה, חטא בחטא חמור כל כך זמן קצר לאחר מתן תורה. נושא אחר בפרשייה סבוכה זו, בו דנים פחות, הוא הדרך בה העניש הקב"ה את עם ישראל על חטאם: מיד לאחר החטא אומר הקב"ה למשה: "הנה מלאכי ילך לפניך" (שמות לב לד). רש"י מסביר שמילים אלה מהוות עונש לעם ישראל – עד אותו יום הקב"ה בכבודו ובעצמו הנהיג את עם ישראל במדבר, אולם מרגע זה, רק מלאכו הוא אשר ילך לפניהם. מדברי חז"ל לומדים שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, כלומר, ניתן לעיין בטבעו של העונש וממנו להסיק מסקנות לגבי מהותו של החטא. כיצד ניתן לראות מידה כנגד מידה בעונש על חטא העגל?

על מנת להבין זאת, תחילה עלינו לדון בקצרה בשאלה כיצד יכלו בני ישראל לחטוא בחטא חמור שכזה, שנראה כעבודה זרה ממש. המפרשים מסבירים שלא הייתה לבני ישראל כוונה לעבוד עבודה זרה, אלא הם רצו להשתמש בעגל כאמצעי המקשר בינם לבין הקב"ה. כאשר הם חשבו שמשה רבנו נפטר ולא ישוב עוד, הם נבהלו מאוד והאמינו שאין להם אפשרות לקשר ישיר עם ה'. הם היו בטוחים שיש צורך באמצעי כלשהו שיקשר בינם לבין הקב"ה. לא הייתה זו כפירה בקב"ה אלא אמונה מוטעית שהם זקוקים לדמות מסוימת שתעמוד עבורם לפני ה', ותעביר אליהם את הוראותיו ואת השפעתו המבורכת עליהם.

דרך הבנה זו אנו יכולים ללמוד מה היה השורש שגרם לחטא העגל. אמונה שגויה זו של עם ישראל בכך שיש צורך באמצעי שיקשר בינם לבין הקב"ה, נבעה ממקור דק מן הדק בנפשם שלא השתוקק לקשר ישיר עם ה'. אין זו הפעם הראשונה בה הגיע פגם זה בנפשם לידי ביטוי. בזמן מתן תורה, לאחר שהקב"ה בכבודו ובעצמו אמר לעם ישראל את שתי הדברות הראשונות, הם ביקשו שהוא לא ימשיך לדבר אליהם ישירות, אלא שיאמר את הדיברות למשה והוא יעביר אליהם את דברי ה'. בפרשת ואתחנן משה רבינו מוכיח את בני ישראל על בקשתם זו. רש"י מסביר את דברי התוכחה ואומר: "נצטערתי עליכם וריפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה, וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה, ולא ללמוד ממני?". בבסיס בקשה זו מונח היה פחד מפני קשר ישיר עם ה', אשר הוא זה שגרם לרצף המאורעות שהביאו בסופו של דבר לאחד החטאים החמורים בתולדות ישראל – חטא העגל. על חטא זה נענשו מידה כנגד מידה – מרגע זה ואילך ילך מלאך ה' לפני עם ישראל במקום הקב"ה בכבודו ובעצמו שהנחה את דרכם עד כה.

בהמשך הפרשה ניתן לראות אצל משה רבינו את ההיפך הגמור מהנהגתם של עם ישראל. לאחר שהצליח בתחנוניו לפני ה' לרחם על עם ישראל ולהשאיר לו שארית, ראה משה רבינו שזוהי עת רצון, והזדמנות לשטוח בפני ה' את בקשותיו. בהזדמנות פז זו – מה עמד בראש מעיניו? מה הוא בחר לבקש? "הראני נא את כבודך". הוא ביקש רמת קירבה וקשר עם הקב"ה גבוהים יותר ממה שהצליח להשיג אי פעם: המטרה אליה חתר משה כל ימי חייו הייתה לזכות יותר ויותר לדעת את ה' ולהיות קרוב אליו.

פרשיות התורה לא נכתבו במטרה להיות חומר קריאה מעניין – המעשים הטובים וכמוהם גם החטאים המתוארים בתורה, נועדו ללמדנו מוסר, ולהורות לנו דרך בחיינו אנו: דור הדעה של יוצאי מצרים חטאו ברגש דק מן הדק, חוט השערה של פגם בשאיפה לקשר ישיר עם הקב"ה – וכתוצאה מכך התפתחה בהם תלות מיותרת באמצעי תיווך בינם לבין הקב"ה. כיצד משפיעה עלינו טעותם זו? מסופר על אחד האדמורי"ם ששאל פעם את אחד מחסידיו כל כמה זמן הוא חושב על אלוקיו. ענה החסיד: "רבי, אני קם כל יום בשעה 3:00 לפנות בוקר על מנת ללמוד לפני תפילת ותיקין, לאחר מכן אני לומד ללא הפסקה עד תפילת מנחה, ומיד לאחר ארוחת צהריים מהירה אני ממשיך ללמוד מספר שעות נוספות, ומיד לאחריהן אני הולך לישון וקם שוב ב-3:00 לקראת היום הבא – אז מתי, רבי, יש לי זמן במשך היום לחשוב על הקב"ה?"

לפעמים אנו עלולים להיות כל כך עסוקים במצוות, מעשים טובים ועבודת ה', אבל לשכוח את העיקר – את הקב"ה בכבודו ובעצמו אותו אנו עובדים. בדיוק כשם שדור יוצאי מצרים התמקדו יתר על המידה בחיפוש אחר דבר שיקשר בינם לבין ה', אנו עלולים לפעמים לשקוע יתר על המידה בהתמקדות באמצעים אשר אמורים לקשר ולקרב אותנו אל הקב"ה ולשכוח שאלה הם רק אמצעים המסייעים להגיע אל המטרה האמיתית. עניין זה יכול לבוא לידי ביטוי אפילו במצוות תלמוד תורה. לימוד התורה הינו ערך מרכזי מאוד בחיינו, אך עלינו להיזהר שלא לשכוח שמדובר באמצעי בלבד, אמנם מדובר באמצעי מרכזי וחשוב ביותר, אך מטרת העל היא להגיע לקשר קרוב יותר עם הקב"ה. קניית ידיעות רבות בתורה אינה סוף פסוק ואינה מטרה בפני עצמה. התורה אמורה להוביל אותנו לרמה גבוהה יותר של אמונה, יראת שמים ומידות טובות. אם אין זה כך – הרי העיקר חסר מן הספר.

בעלי המוסר דיברו רבות על העניין והצורך להקדיש זמן מיוחד בו יפתח האדם בעצמו את יראת השמיים שלו. אפילו ר' חיים מוולוז'ין, בעל ה"נפש החיים", אשר התנגד להשקעה יתירה בלימוד מוסר, הדגיש את הצורך להקדיש זמן קצר לפני הלימוד לחשוב על הקב"ה בטהרת הלב כדי שהלימוד יקבל האופי המתאים ויניב את התוצאות הנכונות. הוא אף כתב שאדם רשאי לעצור באמצע לימודו ולהתבונן מחדש ביראת ה' "טרם יכבה מליבו יראתו יתברך שמו".

קיים גם מצב בו אדם מתייחס לקיום המצוות כעיקר וכתכלית ושוכח את התכלית האמיתית – קרבת אלוקים. אדם עלול לקיים מצווה מתוך מחשבה מועטת או ללא כל מחשבה על הקב"ה, ולדמות בנפשו שקיים את המצווה באופן מעולה. בהקשר זה יש לזכור את דברי הרמב"ן בפרשת בא: "וכוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין א-ל עליון חפץ... מלבד שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו"

ישנן מספר דרכים פשוטות שבאמצעותן נוכל לשמור את עצמנו מלהיכשל בשכחת המטרה האמיתית לקראתה אנו חותרים בכל עבודתנו – לרומם את הקשר והקרבה עם בוראנו. הדרך הפשוטה והמוכרת ביותר היא ללמוד מתוך ספרים הדנים בנושאי אמונה, ביטחון תפילה וכדומה. וברמה מעשית יותר, ר' דב ברזק שליט"א כותב שהוא שאל את אחד מגדולי ישראל מהי הדרך בה יעבוד אדם על עצמו כדי שיהיה קרוב וקשור יותר אל ה'. תשובתו הפשוטה הייתה שיתפלל האדם על כל דבר ודבר בו הוא חפץ – אפילו על עניינים קטנים ויומיומיים ולאו דווקא בעלי מימד רוחני כלשהו. לדוגמא, אם אדם עומד וממתין לבואו של האוטובוס, הוא רוצה שהאוטובוס יגיע במהירות האפשרית – עליו לשאת תפילה ברגעים אלה על מנת שכך אכן יקרה. על ידי שיתרגל האדם שוב ושוב פניה לה' במקרים שכאלה, תקָבע בנפשו הידיעה שה' איתו בכל עת ובכל מקום. אם בחיי היומיום נרגיש זאת במוחש, הרי שנוכל בקלות רבה יותר לזכור את ה' גם בעת עסקנו בעניינים רוחניים כמו לימוד תורה.

ישנם שיעורים רבים אותם ניתן ללמוד מחטא העגל. אחד החשובים ביותר הוא לזכור שאכן ביכולתנו להיות בקשר ישיר עם ה', ושכל עניין אחר שהוא – טפל למטרה עיקרית זו. מי יתן וכולנו נזכה לחיות מתוך צמיחה ועלייה מתמדת בקשר ובקרבה אל הקדוש ברוך הוא.