הפרשה מתחילה בדברי ה' למשה רבינו לצוות את בני ישראל לתרום את חומרי גלם הנחוצים לבניין המשכן. "וזאת התרומה אשר תיקחו מאתם, זהב וכסף ונחושת. ותכלת וארגמן ותולעת שני, ושש ועזים. ועורות אילם מאודמים ועורות תחשים, ועצי שיטים. שמן למאור, בשמים לשמן המשחה, ולקטורת הסמים. אבני שוהם ואבני מלאים לאפוד ולחושן" (שמות כה ג-ו).

"אור החיים" הקדוש זצ"ל כותב שהסדר בו מוזכרים החומרים שיש להביא למשכן – קשה להבנה; אבני השוהם ואבני המילואים הינן התרומות היקרות ביותר מכל הרשימה המוזכרת, ולכן היה מתאים יותר לכאורה להזכירן ראשונות. הוא משיב על פי דברי המדרש שמספר כיצד נתרמו אותן אבנים יקרות. אבנים אלה נתרמו למשכן על ידי הנשיאים, לאחר שכל שאר התרומות כבר נאספו. הנשיאים מלכתחילה תכננו לחכות עד שכל שאר העם יתרמו את תרומותיהם למשכן, ולהביא את מה שיחסר. אולם תכניתם לא צלחה, כיוון שהעם בהתלהבותו הרבה תרם את כל מה שהיה נצרך, מלבד את אותן אבנים יקרות. המדרש ממשיך וכותב שהקב"ה לא היה מרוצה מהנהגת הנשיאים בעניין זה, כיוון שהם התעכבו בתרומתם למשכן והם נענשו בכך שה"יוד" שבשמם נחסרה באחד המקומות בתורה. על פי מדרש זה, מסביר האור החיים שמכיוון שתרומת אבני השוהם ואבני המילואים הייתה כרוכה בפגם מסוים שהיה בהתנהלות הנשיאים, מוזכרות אבנים אלו בסוף הרשימה. למרות ערכן הגשמי הגבוה מאוד – הכישלון הרוחני שנגרם בתרומתן הפך את ערכן לנמוך מכל שאר חומרי הגלם האחרים.

ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שואל על כך, כיצד ניתן להבין מדוע כעס הקב"ה על הנשיאים? הרי מה שהניע אותם לעכב את תרומתם נראה מובן מאוד – מדוע הם נענשו רק מפני שבאופן בלתי צפוי התנהלו העניינים אחרת מכפי שחשבו? הוא משיב, בהביאו את הסברו של רש"י על עונשם: "ולפי שנתעצלו מתחילה, נחסרה אות משמם". מילותיו של רש"י מגלות שהסיבה האמיתית להתעכבותם של הנשיאים הייתה עצלותם! מאחורי כל הסיבות שהיו נראות ערכיות ונעלות מאוד, עמדה למעשה מידת העצלות, והיא שעכבה אותם מלתרום את תרומתם.

בעל המסילת ישרים כותב באריכות כיצד בכוח העצלות למנוע מהאדם למלא את חובותיו כראוי, ואלה מילותיו: "והנה אנחנו רואים בעינינו כמה וכמה פעמים, שכבר לבו של האדם יודע חובתו ונתאמת אצלו מה שראוי לו להצלת נפשו... ואף על פי כן יניחהו, לא מחסרון הכרת החובה ההיא ולא לשום טעם אחר, אלא מפני שכבדות העצלה מתגברת עליו" הוא ממשיך וכותב שהסכנה הגדולה בעצלות היא שאדם מוצא לו סיבות רבות ה'מצדיקות' את התעצלותו בעבודת ה'. "ואם תשאל את פי העצל, יבוא לך במאמרים רבים ממאמרי החכמים, והמקראות מן הכתובים, והטענות מן השכל, אשר כולם יורו לו, לפי דעתו המשובשת, להקל עליו... והוא איננו רואה שאין הטענות ההם והטעמים ההם נולדים לו מפני שיקול דעתו, אלא ממקור עצלותו הם נובעים, אשר בהיותה היא גוברת בו, מטה דעתו ושכלו אל הטענות האלה". לכן, הוא בא ומזהיר את האדם שכאשר הוא עומד בפני בחירה כלשהי בין שתי אפשרויות – שייזהר מאוד ויבדוק פעם ופעמיים לפני שבוחר באפשרות הקלה יותר, כיוון שמונח באדם מניע יסודי של עצלות העלול לגרום לו לבחור באפשרות זו רק בשל עצלותו ולא באופן מוצדק.

ה"מסילת ישרים" מלמדנו שגם הטיעון ה'ערכי' ביותר עלול להיות בסך הכל כיסוי ליצרו של האדם המנסה למנוע ממנו התקדמות ועשייה. ניתן לראות דוגמא מדהימה לכך בהקדמת הספר "חובות הלבבות". רבנו בחיי, מחבר הספר, כותב שם שלאחר שהחליט לכתוב את ספרו הוא שינה את החלטתו בעקבות כמה סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חבורי... ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי... עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות". אולם לאחר מכן הוא חשב שייתכן והמניעים שלו אינם טהורים לגמרי. "וחשדתי את נפשי שהיא בוחרת במנוחה ובעצלות, בהשקט ובבטחה, וחששתי שעזיבת המחשבה הזאת נובעת מרצון התאווה, ושרצון זה, הוא שהטה אותי אל דרך המנוחה והשלווה והוא שנתן לי את הדחיפה להחליט על עזיבת המחשבה הזאת, ולשבת במושב העצלות". לבסוף הוא החליט לכתוב את ספרו, לתועלתם הנצחית של כלל ישראל. קשה לתאר את פני עולם התורה ללא הדרכתו המוסרית של ספר "חובות הלבבות". הסיבות שכתב בתחילה מדוע לא לכתוב את ספרו החשוב נראות הגיוניות וצודקות, אולם הוא, ממקומו ומדרגתו, הבין שהן נגועות ב"רצון התאווה" ל"מנוחה ועצלות" כדבריו. אם אדם כה גדול כבעל "חובות הלבבות" בעצמו, כמעט ונפל שבי בידי יצר הרע של העצלות, על אחת כמה וכמה, כל אחד מאיתנו ודאי נתון בסכנת אותו יצר של מידה הרסנית זו. בדרך כלל יש לאדם סיבות הנראות לו כמוצדקות והגיוניות מאוד מדוע לא לפעול במצבים ונקודות בחייו בהן יכול היה להתפתח ולהתעלות בעבודת ה'. יש לחיות תמיד עם "יד על הדופק" ולזכור שפעמים רבות המניע האמיתי הוא מידת העצלות.

יצר הרע של העצלות הוא יצר ערמומי מאוד, הוא מסוגל להתעטר באצטלאות של המידות הנעלות ביותר, ובמיוחד במידת הענווה. ר' משה פיינשטיין זצ"ל כותב שהנטייה האנושית המוטעית לדימוי עצמי נמוך נפוצה מאוד. הטועים בה, מניחים שהם באמת מוגבלים מאוד בכישרונותיהם ויכולותיהם, ושאין שום סיכוי בעולם שהם יגיעו לגדולה. הוא כותב שצורה זו של "ענווה" נובעת מהיצר הרע. גישה כזו נובעת למעשה ממידת העצלות, הגורמת לאדם להתאוות לנוחות ומנוחה. לא קל להגיע לגדולה; הדרך ארוכה ודורשת השקעה, מאמץ ונכונות לעמוד גם בפני מכשולים ואפילו כישלונות. הקושי הזה, הוא המושך אותנו 'לברוח' ולהשתחרר מהמחויבות אפילו רק לנסות. וודאי שמדובר בבחירה הקלה והפשוטה ביותר.

לאורך חייו, תמיד יעמוד האדם בפני הזדמנויות לפתח את עצמו, להתעלות ולהגיע לדרגות גבוהות בעבודת ה' האישית שלו, ובהשפעתו על אחרים. מעניין הנשיאים אנחנו יכולים ללמוד, שייתכן והגורם החזק ביותר בנפש אדם שמונע ממנו לממש את הפוטנציאל שלו, הוא השאיפה לנוחות ומנוחה הנובעת ממידת העצלות. זה מה שגורם לאדם ליַצר אינספור 'סיבות' והסברים מדוע הוא אינו עולה ומתקדם כפי שהיה יכול. ה"מסילת ישרים" מלמדנו כיצד יש לזהות את התירוצים האלה ולדעת שעל פי רוב הם דברי היצר הרע בלבד ושיש להתעלם מהם ולהמשיך במאמצים לעלות, להתעלות, לפעול ולעשות. מי ייתן ונזכה כולנו להתגבר על יצר הרע החזק הזה ולבחור תמיד בטוב – גם אם הדרך אליו ארוכה ומפותלת.