"מדבר שקר תרחק" (שמות כג א).

מידת האמת נחשבת לאחת המידות החשובות ביותר באישיות האדם, ולעומתה השקר מהווה מידה מגונה ביותר. בעל ספר החינוך מסביר עד כמה מאוס השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו... ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק' ". בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצוות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, עקב המיאוס הרב שטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל וגוון של שקר. מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

נוכל ללמוד רבות מעיון במקרה הבא: ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית כאשר הוא אכן שם. הפתרון שלו הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון שראובן אינו בבית – כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן אינו נמצא בביתו, למרות שאם היה מאוד מעוניין – הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון. על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפיה. אך האם אכן זה כך?

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של רב לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך את כספך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה – "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונתו הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע ולקח ממנו את מקלו. ואז לקח הלווה את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן לידי המלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב שכעס על חוצפתו של הלווה – זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים והתגלגל על הרצפה, והתברר ששבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת!

ודאי שאותו לווה היה לקוי מאוד במידותיו, אולם האם מעשהו היה באמת מעשה אסור? מסקנת הגמרא היא ששבועתו נחשבת שבועת שקר כיוון שאדם שנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמיתית ובמסר אותו הם מעבירים. לכן במקרה הנ"ל הלווה חטא בשבועת שקר, כיוון שמתוך דברי האמת של שבועתו הסיקו השומעים מסקנות מוטעות.

אנו למדים מכאן שאסור להשתמש באמת כדי להונות או להטעות אנשים אחרים. ולכן יוצא שה"תרגיל" שעשה ראובן כשיצא מביתו לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "הוא אינו בבית" שנאמרו, יכולות להיות מילות אמת, אולם המסר שהן מעבירות לשמעון הוא מטעה לחלוטין – את שמעון לא מעניין כרגע מקום הימצאו של ראובן; הוא רוצה לדעת האם ראובן יכול לדבר איתו. כאשר האישה אמרה שהוא אינו בבית היא העבירה לו מסר מוטעה, כאילו אין באפשרותו לענות לו כרגע, כאשר האמת היא שהוא יכול היה לעשות זאת.

אדם יכול עדיין לטעון שבמעשה המובא במסכת נדרים היה מדובר על שבועה, אבל אולי בדיבור בעלמא מותר להשתמש בדברי אמת כדי להטעות. הגמרא בשבועות מפריכה טענה זו: הגמרא דנה שם במספר מקרים בהם נכשלו אנשים באיסור "מדבר שקר תרחק". הראשון הוא סיפור בו תלמיד חכם אחד תבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים שיסייעו לו בתביעתו. לכן הוא פנה לאחד מתלמידיו ואמר לו שה'לווה' ללא ספק משקר, ולכן התכנית שלו היא להכריח את הלווה להודות באמת. הוא ביקש מהתלמיד להיכנס איתו לבית הדין, וכך יראה לכולם כאילו הוא היה עד להלוואה. הלווה, כשיראה את העד העתידי יבין שאין לו דרך להתחמק מהאמת ויודה שהוא אכן לווה את הכסף. הגמרא אומרת שאותו תלמיד בעת שנכנס עם רבו לבית הדין – נכשל באיסור "מדבר שקר תרחק". התלמיד לא אמר שום מילה – הוא רק הלך לצד רבו, אבל במעשהו הוא העביר מסר בלתי מילולי ללווה כאילו הוא עומד להעיד על ההלוואה. באותו מקרה כלל לא הייתה שבועה, ועם זאת זוהי דוגמא שמביאה הגמרא לשקר. מכאן מוכח שגם אם אדם לא אמר אפילו מילה, אבל מעשהו הטעה אנשים אחרים – מעשה זה נחשב לשקר. וכך גם הדבר כאשר אדם אומר מילים אמיתיות לכאורה, אבל למעשה מילים אלה מטעות את השומעים.

עם זאת, אם נתבונן באחת הפרשיות המפורסמות ביותר בתורה, ניתן יהיה להבין ממנה שאמירת מילות אמת, שאינן מעבירות את המסר הנכון – מותרת. כאשר יעקב אבינו הופיע בפני יצחק במלבושי עשיו אחיו, שואל אותו יצחק לזהותו והוא משיב לו "אנכי עשיו בכורך". רש"י במקום מסביר שהוא התכוון לכך: "אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך". ולכן מילותיו היו מילות אמת למרות שיצחק יכול להבין מהם רק את המשמעות הפשוטה – שהעומד לפניו הוא עשיו. זוהי קושיה גדולה על הנחת היסוד שזה עתה קבענו. מורי ורבי, ר' יצחק ברקוביץ שליט"א מסביר שהתחכמותו המילולית של יעקב – לא היא זו שהתירה לו לשקר ליצחק אביו, אלא המפרשים מסבירים שמותר היה ליעקב להשתמש ברמאות כנגד עשיו כיוון שעשיו עצמו היה שקרן ורמאי, ומותר להשתמש בשקר כדי להילחם באדם רמאי. אם כך, מדוע היה צריך יעקב להשתמש ב"משחק מילים" שכזה? כותב ה"אורחות צדיקים" שגם כאשר מותר לשקר – עדיין עדיף להשתמש במילים שבפני עצמן הן אמת. אם כך, יעקב השתמש במילים אלו כיוון שלא רצה להוציא מפיו מילים מפורשות של שקר.

עם זאת, אל לנו לטעות ולחשוב שמילים שהן אמת בפני עצמן מצדיקות הטעיית הזולת והיתר לרמאות ללא הצדקה. מעשה כזה מהווה איסור תורה של "מדבר שקר תרחק". חשוב מאוד לחנך את ילדינו לנקודה זו ולהבהיר להם באופן ברור שלא ניתן להתחמק מהאיסור לשקר על ידי שימוש בהתנסחויות מתוחכמות.

יתירה מזאת, חיוני לכל אחד מאיתנו להבהיר לעצמו מהם גדריה ופרטי הלכותיה של מצווה זו, שכה בקלות נכשלים בהבנתה. בעל ספר החינוך מדגיש שהקב"ה הוא "אלוקים אמת" וברכה מגיעה לאדם אך ורק אם הוא דבק באלוקים אמת. מי ייתן ונזכה ונצליח לחיות חיים של אמת.