בפרשת ויחי מרומם יעקב אבינו את דרגתם של אפרים ומנשה לדרגת שאר שבטי ישראל. בזמן שעשה זאת הוא בירך אותם בברכה שהפכה להיות ברכת כל אב לבנו עד עצם היום הזה: "ויברכם ביום ההוא לאמר, בך יברך ישראל לאמר: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" (בראשית מח כ). המפרשים שואלים על כך, מדוע יעקב הורה לעם ישראל כולו לברך את בניהם שידמו דווקא לאפרים ומנשה – ולא בחר במישהו אחר. שאלה זו מתחזקת בהתחשב בברכה המקבילה אותה מברכים את בנות ישראל: "ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה" – לפי זה היה הגיוני יותר לכאורה לברך את הבנים בהקבלה לאברהם יצחק ויעקב.

אחת התשובות שמובאות על כך היא שאפרים ומנשה, בשונה משאר השבטים, הגיעו למעלה גבוהה יותר מהמצופה מהם. חוץ מהם, רק בניו של יעקב זכו להיכלל בתוך שנים עשר השבטים. אפרים ומנשה לא היו בני יעקב אבינו ולא היו אמורים להיות שבטים, אולם בשל גדולתם הרוחנית יעקב אבינו רומם אותם לדרגת שבטים. כך הם זכו להגיע להישגים ודרגות מעבר לפוטנציאל הבסיסי שלהם. אנו מברכים את בנינו שגם הם יהיו כאפרים וכמנשה, כיוון שאנו שואפים ומקווים גם עבורם שיצליחו לממש את עצמם ולהגיע אף מעבר לפוטנציאל שלהם.

התרגום יונתן כותב שכוונת דברי יעקב היא שאדם יברך את בנו שיהיה כאפרים וכמנשה דווקא בטקס ברית המילה שלו. הסבר זה מתאים לרעיון, שאנו רוצים שבנינו ידמו לאפרים ומנשה בגדולה המיוחדת שהיתה בהם. ניתן לראות זאת מהתפילה הנאמרת בברית: "זה הקטן גדול יהיה". מובן שאין הכוונה בתפילה זו שהתינוק יהפוך לאדם בוגר אלא מדובר בגדולה רוחנית. אנו מתפללים בזמן ברית המילה על גדולתו ודרגתו הרוחנית של הרך הנולד, ומברכים שגדולה זו תהיה גדולה אמיתית כפי שהיתה באפרים ובמנשה.

הסבר זה מלמד את האדם, שעליו לשאוף להגיע לגדולה אמיתית אפילו מעבר למה שניתן לצפות ממנו בהתאם לפוטנציאל הבסיסי שלו. בנוסף לכך, לפי הסבר זה ניתן ללמוד כיצד אמורות להיראות השאיפות והתפילות שלנו לגבי ילדינו – לא מספיק לחנך ילד מתוך שאיפה שיגדל להיות יהודי פשוט, אלא כל המגמה בחינוך צריכה להיות מתוך שאיפה ורצון שיגיע לגדולה. ומעבר לכך, לא מספיק שהורה רק ישאף וירצה שילדיו יהיו גדולים, אלא עליו להתאמץ ולסלול בפניהם את הדרך לגדולה אמיתית.

ר' יעקב קמינצקי זצ"ל ביסס רעיון זה על מה שמסופר בפרשת שמות: כאשר בתיה בת פרעה מצאה את משה רבינו ביאור היא ניסתה להביא אותו לנשים מצריות כדי שיניקו אותו, אולם משה לא רצה לינוק מאותן הנשים. רש"י מסביר שהסיבה לכך היתה "לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה". להסברו של רש"י יש ביטוי הלכתי: הרמ"א כותב שאסור להשקות תינוק מחלב של אישה לא יהודיה – אם אפשר להימנע מכך. הגאון מוילנא מציין שמקור דברי הרמ"א הוא משה רבנו שלא ינק מחלב אישה מצריה. הר' קמינצקי שואל על כך, כיצד ניתן להקיש מהמקרה של משה רבינו לכל שאר התינוקות. ביחס למשה היתה סיבה מיוחדת שלא יינק מאישה נוכריה – כי בעתיד הוא ידבר עם השכינה, אולם סיבה זו לא שייכת לכל אדם אחר. תשובתו היא, שמכאן לומדים שעלינו לגדל ולחנך כל ילד כאילו בכוחו ובאפשרותו להגיע לדרגת נבואה, וכאילו הוא בעצמו אכן ידבר עם השכינה. ובהתאם לכך, אופן החינוך על כל שלביו צריך להתאים לגדולה אמיתית בהמשך הדרך.

אנו לומדים מברכת יעקב לנכדיו על השאיפה שצריכה להיות בכל אדם ביחס לילדיו – שיצליחו להגיע אף מעבר לפוטנציאל שלהם. שאיפה זו אמורה להתבטא למעשה בכל פעולה חינוכית, ובכל נקיטת עמדה בנושא. מי ייתן וכולנו נזכה להגיע אל מעבר לפוטנציאל שלנו, ולהצליח בחינוך ילדינו – מעבר לכל הציפיות.