בתחילתה של הפרשה מתוודע יוסף לאחיו, ואומר להם שהם לא צריכים לחוש אשמה על מעשיהם, כי משמים רצו שכך ישתלשלו המאורעות, ושבדרך פלאית זו הם יגיעו אליו למצרים בסופו של דבר –"וישלחני אלוקים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה" (בראשית מה ז). תפקידו של יוסף היה להבטיח את קיומם הפיזי של בני ישראל במשך השנים בהן הם היו במצרים. מהמשך הפרשה ניתן ללמוד על אחריותו של יהודה להבטיח את קיומם הרוחני של בני ישראל במצרים; יהודה הקדים להגיע למצרים לפני אחיו על מנת שיוכל להקים במקום ישיבות ובתי הוראה. חלוקה זו של תפקידים בין יהודה ליוסף מהווה יסוד החוזר על עצמו שוב ושוב לאורך ההיסטוריה היהודית – יוסף אחראי לפלס את הדרך לפני אחיו מבחינה גשמית, ויהודה אשר בידו המלכות לעתיד לבוא, מוביל את עם ישראל מבחינה רוחנית. מערכת יחסים זו באה גם לידי ביטוי בתפקידיהם של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף יילחם וישמיד את כל אויבינו, ובכך יכין את הקרקע לקראת בואו של משיח בן דוד אשר יבנה את בית המקדש השלישי.

מאפיין חשוב בתפקידו של יוסף הוא העובדה שבמהותו הוא משני – הוא מסייע ביד יהודה לממש את תפקידו כמלך. אכן, אם נעמיק מעט בתקופת שהייתו של יוסף במצריים, נוכל לראות שלאורך כל הדרך הוא היה בעל תפקיד משני: בתחילה הופקד על ביתו של פוטיפר - והיה שני לפוטיפר; לאחר מכן בבית האסורים הגיע למעמד דומה, והיה משנה לסוהר, ובסופו של דבר הפך להיות המשנה למלך מצרים – שני לפרעה. דפוס זה מציין את תפקידו של יוסף כמשנה – כטפל ומסייע ביד בעל התפקיד העיקרי. רוב בני האדם יתקשו להיות מרוצים מתפקיד מסוג זה – נשיאת כליו של אדם אחר מציבה בפני מידותיו של האדם משימה כלל לא פשוטה. חלק עיקרי בגדלותו של יוסף הוא נכונותו לקבל בשמחה את תפקידו כמשנה.

שניים מצאצאיו הידועים ביותר של יוסף נתקלו במשימה דומה בה קיבלו תפקיד משני, והם הגיבו כל אחד בדרך הפוכה לגמרי מהשני: יעקב אבינו מרמז בדבריו בפרשת ויחי לשני צאצאים אלה: הוא מציין את גדלותו של אפריים בזכות האדם הגדול שעתיד לצאת ממנו – יהושע בן נון. אולם הוא גם רואה בנבואתו שאחד המלכים הרשעים ביותר שהיו בעם ישראל – ירבעם בן נבט עתיד לצאת מיוסף. לשני אישים אלה ניתנה ההזדמנות ללכת בדרך אותה התווה יוסף הצדיק, אולם רק אחד מהם הצליח והשני נכשל כישלון חרוץ. מדוע בחרו בדרכים שונות כל כך?

יהושע בן נון נודע כתלמידו המובהק של משה רבנו. ישנן דוגמאות רבות המוכיחות את כניעתו והתבטלותו של יהושע בפני רבו. התורה מכנה את יהושע "משרת משה" (במדבר יא כח), וחז"ל מסבירים שהוא היה מביא בעבורו מגבת לבית המרחץ, וקם מוקדם מדי בוקר על מנת להביא לו את מנת המן הגדולה ביותר. בלימוד התורה הוא הקדיש את כל מרצו כדי להבין את רבו וללכת בעקבותיו, עד כדי כך שמובא בתלמוד הירושלמי שגם כאשר היה מקרה בו יהושע לא שמע ממשה, מסקנותיו של יהושע התאימו בדיוק למה שנאמר למשה בסיני. יהושע היה מרוצה מאוד מתפקידו כנושא כליו של משה רבנו, הוא לא חש שזה ממעיט מערכו או ממעמדו, אלא להיפך – תפקידו רומם אותו לפסגות רוחניות גבוהות ביותר.

זכות כניעתו והתבטלותו הגמורה של יהושע בפני משה היא זו שזיכתה אותו להנהיג את עם ישראל

המדרש אכן אומר, שזכות כניעתו והתבטלותו הגמורה של יהושע בפני משה היא זו שזיכתה אותו להנהיג את עם ישראל: "אמר לו הקב"ה [למשה] ... יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד, והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות, הואיל והוא שרתך בכל כוחו כדאי הוא שישמש את ישראל". יהושע קיבל בשמחה את תפקידו כמשנה, וכתוצאה מכך זכה להגיע בסופו של דבר להנהיג את עם ישראל.

השני מצאצאיו של יוסף אליו רמז יעקב בפרשת ויחי הינו ירבעם בן נבט, אשר גם לידיו הגיעה הזדמנות ללכת בעקבות יוסף ולקבל מעמד של משנה, אולם הוא נכשל בניסיון זה. מדברי הנביא ניתן לראות שבתחילת דרכו היה ירבעם צדיק גדול ותלמיד חכם (מלכים א' פרק יא). הקב"ה החליט שמלכות ישראל תתפצל לשתיים כעונש למלכות בית דוד, ואחיה הנביא נשלח להעניק לירבעם את מלכות עשרת השבטים – רוב רובו של עם ישראל. אחיה אף הבטיח לירבעם שאם הוא ילך בדרך התורה הקב"ה יצליח מאוד את דרכו. אחיה גם ציין את העובדה שהמלכות הניתנת לו הינה רק כתוצאה מחטאי מלכות בית דוד, ושבסופו של דבר תשוב המלכות לצאצאיו של דוד המלך. תפקידו של ירבעם היה להיות מנהיג – אבל רק באופן זמני. מטרתו האמיתית הייתה להיות מקל החובלים של מלכות בית דוד. לו היה מקבל תפקיד זה בצורה נכונה, הוא היה יכול ללכת בעקבות יוסף ויהושע ולהטביע את חותמו בהיסטוריה היהודית כאחד המנהיגים הצדיקים והגדולים ביותר.

אולם, ירבעם לא רצה לקבל את המעמד הזה, מעמד משני, מעמד של מסייע ביד העיקר. הוא רצה להיות מלך בזכות עצמו, ולא הסכים להכניע את עצמו ואת מלכותו כלפי מישהו. הוא היה מודאג מהעובדה שכאשר יקיימו היהודים את מצוות "הקהל" בבית המקדש, רק למלך יהודה תינתן הרשות לשבת, והוא יאלץ לעמוד. הוא חשש, שכאשר יראה זאת הקהל, הוא עלול למרוד בו ולחזור למלכות יהודה. על מנת למנוע איום זה על כוחו ועל מלכותו הוא הציב שני עגלי זהב – אחד בדן והשני בבית א-ל, ואסר על העם לעלות לבית המקדש. מעשה זה גרם לשבטים אשר תחת מלכות ישראל להיגרר לחטא העבודה הזרה, בה חטאו במשך שנים רבות לאחר מכן, ולשמו של ירבעם להיות סמל להחטאת הרבים.

גם לאחר שירבעם בעצמו החל לחטוא, העניק לו הקב"ה הזדמנות אחרונה לחזור בתשובה. הגמרא מספרת שהקב"ה תפס את ירבעם בבגדו ואמר לו: "חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן" לשמע הצעה גדולה זו לכפר על עצמו ועל חטאיו החמורים, שאל ירבעם: "מי בראש", הקב"ה ענה: ,"בן ישי בראש", מששמע זאת ירבעם סירב לעשות תשובה. ירבעם לא היה מסוגל לקבל מצב בו הוא בתפקיד משני, ולפניו יש מישהו חשוב יותר, למרות שהובטח לו שכר עצום בגן עדן. גאוותו ויהירותו הרסו את נשמתו. הוא רצה בכל מאודו להגיע לעמדה של כוח, למלכות אמיתית, אבל במקום זאת בסופו של דבר הוא נחשב לאחד המלכים שאין להם חלק לעולם הבא.

יוסף הצדיק קיבל במצרים תפקיד גדול מבורא עולם – להיות המסייע, להכשיר את הקרקע למען תפקידו של יהודה. הוא קיבל את תפקידו בשמחה וכך הגיע לגדלות אמיתית. כמוהו יהושע, מימש את הפוטנציאל הגלום בו על ידי נכונותו להתמסר כליל למשה רבנו ולהכניע את עצמו בפניו. ירבעם בן נבט לא נהג כך, ואיבד את ההזדמנות להגיע לגדולה.

מונח כאן לפנינו לימוד גדול: עלינו לשאוף לגדולה עד כמה שאפשר, אבל לפעמים קורה שיד ההשגחה מראה לנו בבירור כי יעדים מסוימים אותם היינו רוצים להשיג – אינם מתאימים לנו ולא טובים בשבילנו. לדוגמא, אדם יכול להשקיע עמל רב בלימוד התורה, שעות על גבי שעות ללמוד עוד ועוד, ובכל זאת לא להגיע לדרגה בה יוכל לפסוק הלכה – עלינו לדעת שכל מה שאינו בתחום הבחירה של האדם – הינו תחת ההשגחה העליונה. אנו יכולים לשאוף ליותר ויותר, אולם אין שום תועלת בניסיון להילחם במה שקבע לנו הקב"ה.

כל תפקיד בחיינו, הוא הדרך היחידה בה עלינו לעבור על מנת לממש את תכליתנו בעולם.