הפרשה פותחת בפתרונו של יוסף לחלומות פרעה ובעלייתו לגדולה במצריים. על ידי ניתוח מעמיק של השיחה שהתקיימה בין יוסף לפרעה, נוכל להבחין בהבדלים משמעותיים ובסיסיים בהשקפת עולמם של השניים. פרעה היה עובד אלילים. הוא במיוחד, וכמוהו כל העם המצרי האמינו שהיאור, מקור המחייה הבסיסי במצרים, הוא האלוהים ושאותו יש לעבוד. כאשר מספר הפסוק על חלומו של פרעה, מתואר פרעה כ"עומד על היאור" (בראשית מא א). המשמעות הפשוטה של פסוק זה הינה תיאור מיקומו הפיזי של פרעה ביחס ליאור. אולם, ממילים אלה ניתן ללמוד גם על יחסו של פרעה ליאור: עומד עליו, בעמדה של עליונות כלפיו. לא היינו מצפים שזה יהיה יחסו של אדם לאליל בו הוא מאמין ושאותו הוא עובד. עובדה זו מסמלת שפרעה לא עבד את היאור למען היאור, אלא שהוא השתמש ביאור לצרכיו האישיים – הוא למעשה נזקק ליאור, והציג אותו כאליל אותו הוא עובד. אך למעשה היאור הוא זה ששירת אותו, ולא להיפך.

על יחסם של המצרים לאלוהיהם ניתן ללמוד מהתנהגותו של אותו הפרעה, שחי אף בימיו של משה רבינו. פרעה היה יוצא מדי בוקר באשמורת הבוקר ליאור על מנת לעשות בו את צרכיו. כמובן שקשה לראות במעשה זה רחישת כבוד יתרה! מעבר לכך, חז"ל אומרים שפרעה אף האמין שהוא בעצמו יצר את היאור! מקורות אלה מלמדים אותנו שעבודתם של המצרים לאלוהיהם נבעה אך ורק מרצון לספק את צרכיהם הפרטיים. ללא ספק היאור הוא זה שעמד לשירותם של המצרים, ולא להיפך.

התנהגותו של פרעה עומדת בניגוד מוחלט לדמותו של יוסף הצדיק. יוסף בתשובתו לבקשת פרעה שיפתור את חלומותיו, הוכיח התבטלות מוחלטת כלפי ה'. המילים הראשונות בהם פתח את דבריו לפרעה היו: "בלעדי, אלוקים יענה את שלום פרעה" (בראשית מא טז). מדי שנה בשנה אנו קוראים פסוק זה, ואיננו מקדישים לו מחשבה מרובה, אולם אם נחשוב מעט על מילותיו אלה של יוסף, נוכל לתפוס עד כמה מדהימות הן; יוסף נתון היה בבית האסורים, נמק בכלאו מזה 12 שנה, וכעת סוף סוף מגיעה לפתחו הזדמנות פז לצאת לחופשי. אם רק יצליח להרגיע את רוחו של פרעה – יוכל להתחיל מחדש את חייו. הוא יודע היטב כי פרעה אינו מאמין באלוקי ישראל. יוסף עומד מול פרעה שאין סוף לגאוותו ויהירותו, שמאמין שהוא בעצמו אליל: כיצד היינו מצפים שינהג בכזו סיטואציה? לכאורה היה מובן ביותר לו היה יוסף חושב שאין זה הזמן המתאים לייחס את כל הכוחות והיכולות שלו להקב"ה. ובמעמד כזה, מוצדק ביותר להציג את עצמו כבעל כל כישרון מיוחד ותכונה טובה שהיא.

אולם יוסף הכריז ללא היסוס כי כוחותיו ויכולותיו המופלאים הינם אך ורק מאת ה'. בכך הוכיח התבטלות מוחלטת כלפי הקב"ה, התבטלות אשר מהווה את היפך המוחלט ליהירותו של פרעה ויחסו לאליליו. יוסף ירש תכונה זו של ביטול מוחלט כלפי הקב"ה מאבי אבותיו – אברהם אבינו. בעוד פרעה מתואר כעומד על היאור – אלוהיו, הרי שלאברהם אומר הקב"ה "התהלך לפני" (בראשית יז א). פסוק זה מוכיח שאברהם מיקם את עצמו מתחת להקב"ה, ולא מעליו. פסוק זה מלמדנו שאברהם לא עבד את הקב"ה בשל צרכים אישיים אותם רצה להשיג, אלא להיפך, הוא ביטל את כל רצונותיו האישיים, ושאיפתו היחידה הייתה למלא את רצון בוראו. כתוצאה מכך, הוא קיים את ציוויו של הקב"ה גם במצבים כלל לא מובנים עבורו. עד כדי כך, שאפילו כאשר צוּוה לשחוט את בנו – לא היסס לקיים זאת.

הפער העצום בין שתי השקפות הפוכות אלה, מאפיין גם את השוני הגדול בין השקפת העולם היהודית לבין זו של היוונים. לאומה היוונית היו אלילים רבים מאוד, אולם עבודת אלילים לא הייתה האידיאולוגיה העיקרית של היוונים. הם העמידו במרכז החשיבות את האדם – והאמינו כי האדם הינו יצור מושלם שמהווה את מרכז הבריאה, ומטרתו של האלוקים הינה לשרת את צרכיו של האדם. יוונים רבים, דוגמת אריסטו האמינו בעובדה שכדור הארץ הוא מרכז היקום, ובכך ראו הוכחה נוספת לעליונותו של האדם. הם נתנו דגש רב ליופיו של גוף האדם, ועליונותו של השכל האנושי על כל סוג אחר של חכמה – תיאוריה זו עומדת בניגוד מוחלט לאמונה בחכמת התורה.

היוונים ראו באמונה היהודית אנטיתזה לתיאוריות אותן העריצו, כיוון שהיא מעמידה מעל הכול את עבדותו וביטולו המוחלט של האדם להקב"ה, ואת אי שלמותו של האדם ביחס לשלמות האלוקית. לפי הסבר זה, קל להבין מדוע אסרו היונים על היהודים למול את בניהם וללמוד תורה: ברית מילה משקפת את האמונה שגוף האדם אינו מושלם, ויש צורך לתקנו; היוונים האמינו שהאדם נוצר מושלם, ואין צורך להשלימו ולשפרו – חיתוך חלק מגוף האדם היה בעיניהם מעשה הרסני ממש. כאשר אדם לומד תורה, כרוך בכך ניסיונו להבין את מבטו של הקב"ה על העולם, ומתוך כך הוא לומד לראות את העולם במבט דומה. בניגוד מוחלט לכך, האמינו היוונים שהשכל הישר של האדם הוא ורק הוא מקור החכמה והידע, ואין להכניע את הבנתו של האדם בפני כל דבר אחר.

על העימות בין שתי אידיאולוגיות אלה ניטש הקרב בחנוכה. הצד האחד מעמיד את הקב"ה במרכז, ואותו הוא עובד. ואילו הצד השני מאליל את האדם. במלחמה זו, ניצח העם היהודי ב"ה. אולם בדורנו אנו שוב עומדים מול אותה המלחמה. העולם המערבי מושפע היטב מתנועת ההשכלה. במאות ה-17 וה-18 קמה התנגדות עצומה לשליטת הנצרות בעולם; אחד המאפיינים הבולטים של מהפכה זו היה התנגדות למושגים כגון דת ואמונה אותם סילפה הכנסייה הנוצרית. כתוצאה מכך שבה תהילתם הנושנה והנשכחת של ערכים יווניים, מנהיגים מתוכם עלו מתהום הנשייה, ורעיון עליונותו של האדם ויכולתו להבין הכול שב להדהד בעולם. מה שנותר מתנועת ההשכלה בימינו היא הגאווה הרווחת בציבור. גאווה הכוללת בתוכה את האמונה ביכולת האדם לפתור בעצמו את כל הבעיות בהן נתון העולם; לרפא את כל המחלות; להביא שלום לעולם ועוד ועוד.

מגאווה זו נובעת גם התרחקותו של האדם מפני כל דבר שאינו מבין על בוריו, או שאינו מסוגל לראות ולמשש. למעשה סולד האדם בימינו מכל מושג מופשט. כתוצאה מכך, אדם החי בעולם המערבי נסחף כמעט בעל כורחו בזרם החזק של לחץ חברתי הסולד מכל דבר שריח של דת נודף הימנו, ורואה בו מושג מיושן ופרימיטיבי.

ימי החנוכה הם הזמן בו עלינו לשאול את עצמנו מספר שאלות קשות, על מנת להבחין האם השקפת העולם היוונית מצאה לה מקום בהלך המחשבה שלנו: כאשר משהו בסביבתנו אינו כפי שהיינו רוצים שיהיה, אמנם אנו אולי רגילים לומר 'גם זו לטובה', אך עמוק בפנים – יתכן וקיימים בנו ספקות כלשהם. אולי זה לא ממש חייב להיות כך? אולי עדיף היה שיהיה אחרת? האם מעולם איננו מרגישים עמוק בלבנו שאולי אפשר להצליח בחיים גם ללא עזרתו המתמדת של הקב"ה? שאלות אלה ודומותיהן עוסקות בסוגיה אחת: האם אנחנו מנותקים לגמרי מההשקפה היוונית - עליונות האדם וחכמתו, ושייכים לגמרי לצד השני, הבטל כל כולו כלפי הבורא?

אברהם אבינו התהלך לפני ה', יוסף הצדיק ייחס את כל כוחותיו ויכולותיו להקב"ה. חג החנוכה מלמדנו שזוהי הדרך היחידה בה יכול יהודי לחיות, ורק כך להצליח ולשגשג.