לקראת סוף הפרשה, מוצא את עצמו יוסף הצדיק במצב חסר תקווה. הוא נתון בבית האסורים מזה עשר שנים, וכל אפשרות ליציאה לחירות אינה נראית באופק. בשלב זה מתרחשת פרשיית פתרון חלומותיהם של שרי פרעה, אשר בעקבותיה מתחיל תהליך מדהים של עלייתו לגדולה של יוסף, עד להיותו שליט על כל ארץ מצרים. ישנו פסוק שבדרך כלל אינו זוכה להתייחסות מיוחדת, והוא זה המסמל את תחילת השינוי הדרסטי שחל בגורלו של יוסף. לאחר ששני הסריסים חלמו את חלומותיהם, הם היו מוטרדים מאוד ולא ידעו מה פירוש החלומות. יוסף מבחין בהבעת פניהם הדאוגה ושואל אותם: "מדוע פניכם רעים היום" (בראשית מ ז). שאלה זו, הנראית לכאורה שולית וחסרת משמעות, מובילה לפתרון החלומות שבסופו של דבר גורם לשחרורו של יוסף ולעלייתו המסחררת בסולם המלכות.

אילולא שאל יוסף את הסריסים לסיבת דאגתם, ייתכן ולעולם לא היו יודעים עליו ועל כוחו בפתרון חלומות, והזדמנות הפז שהייתה לו ליציאה לחופשי הייתה אובדת. לכאורה ניתן לראות בגילוי ההתעניינות מצדו של יוסף מעשה קטן שאינו ראוי להדגשה כלשהי, אולם, האמת היא שונה: מעשה זה היה מעשה מיוחד בהחלט, בהתחשב במצבו של יוסף באותו הזמן: זה עשר שנים בהם הוא חי בתנאים מחפירים, ללא כל סיכוי הגיוני לצאת לחופשי. היו ברשותו כל הסיבות והנסיבות שלכאורה יכולות היו להתיר לו לשקוע בתוך עצמו ובמצבו הקשה, מבלי להבחין בהבעת פניהם של הסובבים אותו. מעבר לזאת, האנשים שבשלומם הוא התעניין היו מחשובי מצרים – הם ודאי התייחסו אליו כאל אסיר נחות דרגה, ולא העניקו לו את הכבוד הראוי לו. ויוסף, למרות כל זאת – הביע דאגה כנה למבע פניהם המוטרד של הסריסים.

בכל אדם קיימת נטייה חזקה המושכת אותו לחיות את חייו כשהוא שקוע בתוך עצמו עד שאינו מבחין בצרכיהם של הסובבים אותו. אחת מאבני הדרך היסודיות הנדרשות מבן האדם על מנת להפוך ולהיות בעל חסד אמיתי, היא היכולת להתגבר על השקיעה בתוך עצמו, ולהבחין במתרחש בעולם סביבו. לפעמים הוא אף נדרש לוותר על צרכיו האישיים למען אחרים.

דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא בתחילת הפרשה. כאשר מתכוונים להשליך את תמר לכבשן האש, היא יכולה היתה להציל את עצמה על ידי הצגת חפציו האישיים של יהודה הנמצאים ברשותה. אולם בעיניה היה חשוב הרבה יותר להציל את יהודה מהבושה שהייתה נגרמת לו אם הייתה עושה כן, והיא עמדה ושתקה (בראשית לח כה). הגמרא לומדת ממעשה גדול זה של תמר שאדם חייב להקריב את חייו כדי שלא להלבין את פניו של אדם אחר. רבנו יונה וה"תוספות" אף פוסקים כך הלכה למעשה! ניתן ללמוד מכך שישנם מקרים בהם אנו מחויבים להקריב את עצמנו למען רגשותיו של הזולת.

גדולי ישראל היוו דוגמא חיה ליכולת להתעלם מצרכיהם האישיים ולהתמקד אך ורק בצרכי הזולת. בחור מישיבתו של ר' משה פיינשטיין זצ"ל הסיע פעם את ר' משה לביתו מהישיבה. כאשר נכנס ר' משה לרכב, סגר הבחור בטעות את הדלת על אצבעו של הרב, ר' משה נשאר שקט לחלוטין, כמו לא ארע דבר. כאשר מלווהו המבולבל שאל אותו בתמיהה – מדוע לא צעק מתוך כאב, הוא ענה שלו היה עושה כן, הבחור היה חש בבושה איומה על כך שגרם לו כאב, ולכן שלט ר' משה על עצמו וישב בדממה . זהו סיפור ידוע, אולם הוא ראוי לעיון; ר' משה הוכיח במעשהו את היכולת להתעלם כליל מרגשותיו על מנת לחסוך כאב וצער מיהודי אחר.

לא רק בעיתות מצוקה וכאב נדרשים אנו להבחין בצרכי הזולת. ר' אהרון קוטלר זצ"ל ובנו ר' שניאור זצ"ל הגיעו לר' איסר זלמן מלצר (חמיו של ר' אהרון) על מנת להיפרד ממנו בטרם עזבו את הארץ לחתונתו של ר' שניאור. ר' איסר זלמן עצר באמצע המדרגות היורדות מביתו ולא המשיך ללוותם. הם שאלוהו על כך והוא הסביר: "לאנשים רבים הגרים באזור זה היו נכדים שנהרגו על ידי הנאצים ימ"ש. כיצד יכול אני להסתובב ברחוב יד ביד עם נכדי, להראות בשער בת רבים את שמחתי הגדולה עמו, כאשר ישנם אנשים שלא זכו לכך?!"

מכוח אותם סיפורים מדהימים, המשקפים יכולת על-אנושית של חשיבה על הזולת, יכולים גם אנו להתעורר, ובהשראתם של גדולים אלה – להשתפר ולהתקדם. ישנן דוגמאות רבות מאוד של מקרים בהם אנו יכולים להתגבר על השקיעה בתוך עצמנו ולהיות ערים ומודעים יותר לצרכי הזולת. כאשר אנו פוסעים ברחוב, אנו נוטים להתעסק במחשבותינו האישיות, אולם בזמן זה כדאי לשים לב לסובב אותנו – זה יכול להיות אדם שסוחב משא כבד שישמח מאוד אם נטה לו כתף לעזר.

ישנם אף מקרים רבים בהם אנו לא נתונים במצב מיוחד של שמחה או עצב ולמרות זאת אנו נוטים להתכנס כל אחד בד' אמותיו. לדוגמא, לאחר ה"הגבהה" בתפילת השחרית של שבת, האדם שהגביה את הספר התורה נשאר לשבת בכיסאו עם ספר התורה בחיקו אך ללא חומש לקריאת ההפטרה. אפשר להבין שכל אחד עסוק בזמן זה בתוך החומש שלו ועוקב אחר קריאת ההפטרה, אולם אם נגיש לו בזמן זה חומש, כך שיוכל גם הוא לעקב אחר קריאת ההפטרה, נוכיח בכך התחשבות והבחנה בצרכי הזולת.

בישיבת "תורה ודעת" היו מקרים בהם לא היו מספיק כסאות בחדר, והיה על הבחורים להביא כסאות מחדרים אחרים. ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל היה רגיל לומר שבחור שהגיע ובידו רק כיסא אחד לעצמו, כנראה "מרחף" מעט, בעוד שבחור שהביא שניים, אחד לעצמו ואחד לחברו, נקרא בעל חסד.

ישנן דוגמאות אין ספור למעשים קטנים ביותר שבאים מתוך מחשבה על הזולת ובכוחם להאיר את חייהם של אנשים אחרים. אנו לומדים מיוסף הצדיק שלעולם לא נוכל לדעת מה יכולות להיות התוצאות של מעשה חסד אחד שאדם עושה עם הזולת. הסבא מסלבודקא זצ"ל מבהיר שגם איננו יכולים לשער עד כמה גדול הוא השכר שנקבל על כל מעשה קטן של חסד. הוא מתייחס בזאת למעשהו של יעקב כאשר הוא הסיר את האבן הגדולה מעל פי הבאר ואפשר בכך לרועים להשקות את צאנם. לא נראה לכאורה, שלמעשה קטן זה ישנה דרגה גבוהה מאוד אם לוקחים בחשבון את כל רבבות המצוות אותן קיים יעקב אבינו במשך חייו. אולם, האמת היא כי עם ישראל כולו נשען על זכות זו. כל שנה ושנה אנו מתפללים תפילה מיוחדת על הגשמים – "תפילת גשם". בתפילה זו אנו מזכירים חלק ממעשיהם הגדולים של האבות, כגון התמודדותו ועמידתו של יעקב אבינו במאבק עם המלאך. יחד עם זאת, אנו מזכירים את מעשה הסרת האבן מעל הבאר: "ייחד לב וגל אבן מפי באר מים... בעבורו אל תמנע מים" כל מעשה קטן ביותר של חסד, הנעשה מתוך טהרת הלב הינו בעל ערך ללא גבול ומידה. ייתן ה' ונזכה כולנו ללמוד מהאבות, ולהיות בעלי חסד אמיתיים.