מנהיגים דגולים ניחנים בין היתר בכישרון (שלכולנו יש מה ללמוד ממנו) למַסגר את המציאות למען הקבוצה. הם מגדירים את מצבה של הקבוצה. הם מצביעים על מטרותיה. הם מנסחים את בחירותיה. הם מספרים לנו היכן אנחנו ולאן אנחנו הולכים באופן ששום נווטן לווייני אינו יודע לעשות. הם מראים לנו את המפה ואת היעד, ועוזרים לנו לראות מדוע כדאי לנו לבחור בדרך אחת ולא בדרך אחרת. זהו אחד מתפקידיהם הסמכותיים ביותר של מנהיגים, ומכולם היטיב לבצעו משה בספר דברים. הנה, כך הוא עושה זאת בפתיחת פרשתנו:

רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה – אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה – אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְו‍ֹת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם, לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם (דברים יא, כו-כח).

והנה שוב, בנוסח מרשים אפילו יותר, לקראת סוף החומש:

רְאֵה, נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע... הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ (דברים ל, טו-יט).

משה בעצם מגדיר את המציאות לדור הבא ולדורות כולם. הוא עושה זאת כהקדמה למה שהוא עתיד לומר בפרקים הבאים: פירוט שיטתי של מערכת המצוות היהודית, בכל תחומי החיים, לקראת התיישבותה של האומה בארצה. משה חושש שמרוב עצים העם לא יראה את היער. תרי"ג המצוות הן אכן מערכת מפורטת. מטרתה לקדש את כל היבטי החיים, מהרגלי השגרה עד למבנה החברה ומוסדותיה. היא מבקשת לעצב עולם חברתי שבו אנו הופכים כל חוויית חולין למפגש עם השכינה. לכן, לפני שהוא נכנס בנאומו לפרטי המצוות הוא משרטט את הכלל, את המסגרת – ומציב בחירה פשוטה בתכלית.

אנחנו עם ייחודי, הוא אומר לדור החדש. אנחנו אומה קטנה. אין לנו לא ריבוי האוכלוסין, לא העושר ולא הנשק המתוחכם שיש לאימפריות גדולות. אנחנו קטנים אפילו יותר מרוב האומות הקטנות שסביבנו. נכון לעכשיו, אפילו ארץ אין לנו. אבל אנחנו שונים, והשוני מגדיר אחת ולתמיד מי אנחנו ולָמה אנחנו. האל בחר בנו להיות מנָיותיו בבורסת ההיסטוריה. הוא פדה אותנו מעבדות ואימץ אותנו בברית של שותפות.

הוא לא בחר בנו בזכות מעלותינו התרוּמיות. "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם" (דברים ט, ה). איננו צדיקים יותר מאחרים, אומר משה. נבחרנו משום שאבותינו – אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה – היו האנשים הראשונים שנענו לקריאתו של הא-ל האחד ללכת אחריו, לעבוד לא את הטבע אלא את בורא הטבע, להעריץ לא את הכוח אלא את החסד והרחמים, לבנות לא חברה מעמדית אלא חברה המכבדת את כל בניה במידה שווה ואשר שמה בראש מעייניה את האלמנה, היתום והגר.

אל תחשבו, אומר משה, שנוכל לשרוד כעם בין העמים העובד את אלוהיהם וחי את חייהם. אם כך נעשה, נהיה כפופים לחוקים האוניברסליים המושלים בחיי האומות מִשחר התרבות עד ימינו. אומות נולדות, צומחות, פורחות, ואז מתמסרות לשביעות רצון עצמית, שוקעות בשחיתות, מתפלגות, מובסות, ולבסוף גוועות אלי קבורה מכובדת יותר או פחות במוזיאונים ובספרי ההיסטוריה. עם ישראל קטן ופגיע, והגורל הזה יפקוד אותו בלי שיהוי רב. לכך קורא משה "הקללה".

החלופה פשוטה – אם גם תובענית ועמוסת פרטים. עניינה להעמיד את אלוהים כריבוננו, כשופט מעשינו, כמעצב חוקינו, כמוציא לפועל של חירותנו, כמגן ייעודנו וכמושא פולחננו ואהבתנו. אם נשתית את קיומנו על ישות כַּבּירה לאין ערוך מאתנו, נתרומם לגבהים שאחרת לא נגיע אליהם לעולם. אך לשם כך דרושה נאמנות מוחלטת לאלוהים ולמצוותיו. זו הדרך היחידה להינצל כאומה מרָקב, מקרָב ומקֶבר.

אין זה חזון פוריטני כלל ועיקר. שתיים ממילות המפתח בספר דברים הן אהבה ושמחה. השורש אה"ב מופיע פעמיים בספר שמות, פעמיים בספר ויקרא, אף לא פעם אחת בספר במדבר, ועשרים ושלוש פעמים בספר דברים. השורש שמ"ח מופיע רק פעם אחת בכל חומש – לבד מחומש דברים, שהוא מופיע בו תריסר פעמים. משה איננו מצניע את העובדה שחיי הברית יהיו תובעניים. לא אהבה ולא שמחה יכולות לחול על חברה שלמה אם אין מתקיימים בה קודים של הגבלה עצמית ושל מחויבות לטוב המשותף.

משה יודע שאנשים חושבים ופועלים תכופות בדרכים של טווח קצר, ומבכרים את העונג של היום על פני האושר של מחר ואת הרווח האישי על טובת החברה כולה. הם עושים שטויות, כיחידים וכציבור. על כן, לאורך כל ספר דברים, הוא שב ומטעים כי הדרך לשגשוג ארוך טווח – ה"טוב", ה"ברכה", החיים עצמם – כל עניינה הכרעה פשוטה אחת: קבלו את האל כריבונכם, עשו את רצונו, והברכות יבואו. ואם לא תעשו כן, מוקדם או מאוחר תיכבש ארצכם ואתם תיזָרו בין העמים ותדעו סבל העולה על כל דמיון. בזאת הגדיר משה את המציאות לבני ישראל בזמנו ובכל זמן.

מה לזה ולמנהיגות? התשובה היא שמשמעותם של מאורעות אף פעם איננה ניכרת מתוך עצמה. היא תמיד נתונה לפרשנות. לפעמים, מתוך פחז או פחד או קוצר ראות, מנהיגים שוגים בהבנתה. נוויל צ'מברליין הגדיר את האתגר לנוכח האיום הנאצי כהשגת "שלום בזמננו". צ'רצ'יל הוא שהבין את השגיאה והגדיר את האתגר האמיתי, הגנת החירות מפני העריצות.

בזמנו של אברהם לינקולן היו בארצות הברית מתנגדים רבים לעבדות, כמו גם מצדדים רבים בה – אך לינקולן הוא שהגדיר את ביטול העבדות כצעד הנחוץ לשימור 'האיחוד' (המדינות שלא פרשו מארצות הברית; מדינות 'הצפון' במלחמת האזרחים). חזון גדול זה הוא שאִפשר לו לומר, בנאום ההשבעה השני שלו (ב-4 במארס 1865): "בלי זדון כלפי איש ועם צדקה לכול, מתוך ביטחון בצדק באשר אלוהים נותן לנו לראות את הצדק, הבה נמשיך בדרכנו לסיים את מלאכתנו, לאחות את פצעי האומה...". הוא לא הסכים שביטול העבדות וקץ המלחמה ייתפסו כניצחון של צד אחד על השני, אלא הגדיר אותם כניצחון של האומה כולה.

בספרי על הדת והמדע, 'השותפות הגדולה',[1] הסברתי שיש הבדל בין הסיבה לתופעה כלשהי לבין המשמעות שלה. חיפוש סיבות הוא תכליתו של הסבר. חיפוש משמעות הוא תכליתה של פרשנות. המדע יכול להסביר, אבל לא לפרש. האם עשר מכות מצרים היו שרשרת של אירועים טבעיים, או עונש משמיים, או שני הדברים גם יחד? אין שום ניסוי מדעי היכול לענות על שאלה זו. האם קריעת ים סוף הייתה התערבות אלוהית בהיסטוריה, או מקרה קיצוני של רוח מזרחית שחשפה גדה של נהר קדום ששקע? האם הייתה יציאת מצרים פעולה אלוהית של שחרור, או סדרה ממוזלת של מקרים שאפשרה לקבוצת עבדים להימלט? גם לאחר שכל ההסברים הסיבתיים ניתנים, נשארת האיכות הניסית – מאורע משַנה-היסטוריה שחותם יד אלוהים ניכר בו. תרבות איננה טבע. בטבע יש רק סיבות; את המשמעויות נותנת התרבות לבדה. האדם מתייחד מבעלי החיים בהיותו יוצר-תרבות ומחפש-משמעות, ודבר זה משפיע על כל מה שאנו עושים.

הפסיכולוג ויקטור פראנקל הִרבה לומר שחיינו נקבעים לא על ידי מה שקורה לנו אלא על ידי אופן תגובתנו למה שקורה לנו – ואופן תגובתנו תלוי בַּפירוש שאנו נותנים למאורעות. האם האסון שפקד אותי הוא לי סוף העולם, או שמא הוא הזדמנות לחלץ מעצמי משאבי גבורה ואצילות שלא הכרתי? נסיבות מסוימות עשויות להתפרש בצורה שונה בידי שני אנשים, באופן שיגרום לאחד מהם לומר נואש ולשני לאזור אומץ. העובדות זהות, המשמעויות מקוטבות. הפירוש שאנו נותנים למציאות משפיע על תגובתנו כלפיה, ותגובותינו הן המעצבות את חיינו – את חיי הפרט ואת חיי הציבור. צדק אפוא מקס דה-פְּרי, מנכ"ל חברת הריהוט האמריקנית 'הרמן מילר' ומחברו של רב-מכר על מנהיגות, באומרו כי "האחריות הראשונה של מנהיג היא להגדיר את המציאות".[2]

כל משפחה, קהילה וארגון חווים משברים וניסיונות. האם הם מובילים לוויכוחים ולהטחת האשמות – או שהקבוצה רואה אותם כיד ההשגחה, כ"ירידה שהיא צורך עלייה"? האם הקבוצה משלבת זרועות כדי להתמודד עם האתגר? הרבה, אולי הכול, תלוי באופן שהיא מגדירה בו את המציאות. דבר זה, בתורו, תלוי במנהיגות (או בהיעדרה) מתחילת הדרך עד למשבר. משפחות חזקות וקהילות חזקות מתאפיינות בכך שהאידיאלים שלהן ברורים להן, ולכן רוחות של תמורה אינן מערערות אותן.

משה היטיב לעשות זאת מכולם, כאשר שרטט את הבחירה: בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין ברכה לקללה, בין הליכה בדרכי האל לבין נְהִייה אחר אלילי נכר. בהירות זו מסבירה מדוע החיתים, הכנענים, הפריזים והיבוסים אינם עוד, ואילו עם ישראל חי וקיים למרות כל חילופי הנסיבות שחווה בתולדותיו הארוכות.

מי אנחנו? איפה אנחנו? מה אנחנו מנסים להשיג? איזה סוג אנשים אנחנו שואפים להיות? אלו הן השאלות שמנהיגים עוזרים לקבוצה לשאול ולמצוא להן תשובה. וכאשר קבוצה עושה זאת יחד, היא מתברכת בחוסן ובעמידות שאין שני להם.

שאלות לשולחן השבת:

1. למה משה החליט להציג בפני העם מבט כללי על השקפת התורה דווקא בשלב זה של המסע?

2. אם פרטי המצוות הם "העצים" והמבט הכללי הוא "היער", מהו היער של היהדות על פי הרב זקס?

3. מדוע יכולתו של משה להגדיר לעם את המציאות מלמדת אותנו שהוא היה מנהיג גדול?


1יונתן זקס, השותפות הגדולה: הדת, המדע והחיפוש אחר משמעות, מאנגלית: צור ארליך, ירושלים: מגיד, 2013, עמ' 3–23.
2Max De Pree, Leadership is an Art, New York, Doubleday, 1989, p. 11.