"רַב לָכֶם! כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה' – וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" (דברים טז, ג)

מה בעצם היה רע בדברים אלה של קורח ושל אוסף תומכיו המגוון? נכון, ברור לנו שקורח היה דמגוג, לא דמוקרט. הוא רצה כוח לעצמו, לא לעם. נהיר לנו גם שחבורת המוחים לא הייתה תמימה. לכל אחד היו סיבות משלו לרחוש טינה כלפי משה, כלפי אהרן או כלפי הגורל. אבל הבה נניח לרגע לַהקשר, ונתבונן בדברים עצמם: אמת או שקר? ישר או עקום?

באומרם "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" ודאי צדקו הדוברים. הרי זהו בדיוק מה שהאל ביקש מכל העדה להיות: "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ", אומה שכל בניה הם במובן מסוים כוהנים, ושכל אזרחיה קדושים.1

באותה מידה צדקו באומרם את המילים העוקבות, "וּבְתוֹכָם ה'". הרי לשם כך נבנה המשכן: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). ספר שמות נחתם במילים אלו: "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ, לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם" (שמות מ, לח). שכינת האל במשכן נראתה לעיני בני ישראל בכל אשר הלכו.

הטעות הייתה בחלקה האחרון של הטענה: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" אין זו טעות קטנה. זו טעות בסיסית. משה מייצג את הולדתה של מנהיגות מסוג חדש. את זאת לא הבינו קורח ועדתו. גם רבים מאתנו כיום אינם מבינים זאת.

המבנים המפורסמים ביותר במזרח הקדום היו הזיקוּרָתים במסופוטמיה והפירמידות במצרים. הם לא היו רק מבנים. הם היו הצהרות פוליטיות באבן. הפירמידות והזיקורתים המחישו את הסדר החברתי ההיררכי. הם היו רחבים בבסיס וצרים בקודקוד. למעלה נמצא המלך או פרעה – בנקודה שבה, כך האמינו, השמיים והארץ נפגשים. מתחתם הייתה סדרה של שכבות אליטה, ותחתן – ההמונים העובדים.

סדר חברתי זה נתפס לא כאפשרות אחת מרבות לארגון החברה, אלא כחוק טבע ממש. היקום עצמו בנוי באופן היררכי, וכמוהו כל עולם החי והצומח. השמש שולטת בשמיים. האריה שולט בממלכת החי. המלך שולט בעם. ככה זה בטבע. ככה צריך להיות תמיד. יש שנולדו לשלוט, ויש שנולדו להישלט.2

היהדות היא מחאה נגד התפיסה ההיררכית הזו. כל אדם, לא רק המלך, עשוי בצלם אלוהים וכדמותו. לפיכך איש אינו זכאי לשלוט על אחרים בלי הסכמתם. כמובן, אי אפשר בלי מנהיגות בכלל. בלי מנצח תגלוש התזמורת לקקופוניה; בלי קפטן תהיה קבוצת הכדורסל במקרה הטוב אוסף של שחקנים מבריקים, אך לא קבוצה; בלי גנרלים, כל צבא יהיה לאספסוף; ובלי ממשלה, העם יתדרדר לאנרכיה. "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים יז, ו; כא, כה).

בסדר חברתי המבוסס על כבוד שווה לכל אדם, ועל האמונה שכך רואה את הדברים אלוהים, מנהיג איננו עומד מעל לעם. הוא משרת את העם, והוא משרת את אלוהים. סמלה הגדול של ישראל המקראית, המנורה, הוא בעצם היפוך הפירמידה, או הזיקורת, על ראשם: בסיסה של המנורה צר, והיא מסתעפת ומתרחבת כלפי מעלה. המנהיג הגדול ביותר הוא דווקא המנהיג הצנוע מכולם. "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג).

מנהיגות כזו נקראת מנהיגות משרתת,3 ומקורה בתורה. התואר הנכבד ביותר שהתורה נותנת למשה הוא "עֶבֶד ה'" (דברים לד, ה). בתנ"ך בכללותו, תואר זה ניתן למשה שמונה-עשרה פעם. רק עוד מנהיג אחד נמצא ראוי לתואר זה: יהושע, אשר תואר כך פעמיים.

מרתקת לא פחות היא העובדה שרק אדם אחד בתורה מצטווה בתורה להיות צנוע – הלא הוא המלך:

וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ וְכָתַב לוֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו – לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם, לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו... (דברים יז, יח-כ).

וכך מתאר הרמב"ם את התנהגותו הנאותה של מלך:

כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחִייֵב הכול בכבודו – כך ציווה להיות ליבו בקרבו שפל וחלל, שנאמר "וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי" (תהילים קט, כב). ולא ינהוג גסות לב בישראל יתר מדיי, שנאמר "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ).

ויהיה חונן ומרחם לקטנם וגדולם, וייצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם. וכשמדבר אל כל הקהל בלשון רבים, ידבר רכות – שנאמר "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי" (דבריו של דוד המלך, דהי"א כח, ב), ואומר "אִם-הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" (מלכים-א' יב, ז).

לעולם יתנהג בענווה יתרה; אין לנו גדול ממשה רבנו, והרי הוא אומר "וְנַחְנוּ מָה?" (שמות טז, ז; טז, ח). ויסבול טורחם ומשאם ותלונותם וקצפם "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק (במדבר יא, יב).<4

כללים אלה נכונים לכל עמדות המנהיגות. הרמב"ם מונה בין אלה שאין להם חלק לעולם הבא "מטילי אימה על הציבור שלא לשם שמיים: זה הרודה ציבור בחוזקה והם יראים ופוחדים ממנו הרבה, וכוונתו לכבוד עצמו ולכל חפציו, לא לכבוד שמיים". וכאן מוסיף הרמב"ם ואומר, "כגון מלכי הגויים".5 כוונתו הפולמוסית ברורה; "אין כוונתי", כמו רומז הרמב"ם, "לטעון שאיש אינו מתנהג כך – אלא שדרך התנהגות זו אינה יהודית".

כאשר נהג רבן גמליאל הנשיא באופן שנראה לחבריו שתלטני, הם השעו אותו מתפקידו עד שהודה בטעותו והתנצל.6 רבן גמליאל למד את הלקח. לאחר זמן אמר לשני תלמידי חכמים שסירבו להצעתו להתמנות לעמדות מנהיגות: "כמדומִין אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!"7 כמו שאמר פעם מרטין לותר קינג, "כל אחד יכול להיות אדם גדול... כי כל אחד יכול לשרת".8

צדק המסאי והסופר ק"ס לואיס כאשר חידד ואמר שענווה איננה לחשוב את עצמך פחוּת, אלא לחשוב על עצמך פחוֹת. המנהיגים הגדולים מכבדים אחרים. הם מוקירים אותם, מרוממים אותם, מעודדים אותם להגיע לגבהים שאחרת ספק אם היו מגיעים אליהם אי פעם. לא השאפתנות האישית מניעה אותם, אלא הערכים. הם אינם נכנעים לפיתוי היהירות האורב לבעלי הכוח.

טעויותיו החמורות ביותר של אדם הן לעיתים אלו שהוא עושה בהשליכוֹ את רגשותיו שלו על אחרים. קורח היה אדם שאפתן, ולכן הוא ראה את משה ואהרן כאנשים שהשאפתנות האישית מניעה אותם; שהם מתנשאים מעל קהל השם. הוא לא הבין שבעם ישראל הנהגה היא שירות. מי שמשרת אחרים אינו מתנשא מעליהם. להפך: הוא נושא אותם אל על.

שאלות לשולחן שבת:

1. מה בדיוק היה שגוי בתואנותיהם של קורח ועדתו?

2. אם תפקידו של מנהיג לשרת את העם, מה תפקיד העם?

3. איך רומם משה את בני ישראל?


1יש אומרים שגם כאן טעו הדוברים, שכן צריכים היו לומר "כי כל העדה כולה קדושה" ולא "כולם קדושים"; הקדושה חלה על העדה כשלם, לא על כל יחיד ויחיד בתוכה. עוד יש שהציעו שחטאם של הדוברים היה שאמרו "כולם קדושים" במקום "כולם נקראו להיות קדושים", או דבר-מה מעין זה – שכן הקדושה היא ייעוד, לא מצב נתון.
2אריסטו, פוליטיקה, ספר ראשון, 1254a 21–24.
3הטקסט המפורסם העוסק בכך הוא ספרו של רוברט גרינליף 'מנהיגות משרתת': Robert K Greenleaf, Servant leadership: a journey into the nature of legitimate power and greatness, New York, Paulist Press, 1977. אלא שגרינליף אינו עומד על מציאות רעיון זה בתורה. לכן חשוב לי להראות שהוא נולד כאן, אצל משה.
4משנה תורה, הלכות מלכים ב, ו.
5משנה תורה, הלכות תשובה ג, יג.
6ברכות כז ע"ב.
7הוריות י ע"א-ע"ב.
8מרטין לותר קינג גהבן, נאום קבלת פרס נובל, אוסלו, 10 בדצמבר 1964.