בלב המאפליה של פרשיית התוכחה, בתוככי יער הקללות הנוראות ביותר שהושמעו אי פעם לְאומה כאזהרה, מצאו חכמינו עורק של זהב טהור.

משה מתאר בדברי האלָה שבפרשה החותמת את חומש ויקרא אומה הנסה מפני אויביה ואפילו מפני צל צִלם:

וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם, וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב, וְרֹדֵף אָיִן. וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם (ויקרא כו, לו-לז).

איזה דבר טוב אפשר למצוא בחזון בלהות זה, שבו חרב האויב מהלכת אימים כדי כך שאפילו קול עלה נידף דומה על העם כקול מלחמה ויוצר מנוסת בהלה? אולם חז"ל דרשו: "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו – איש בעוון אחיו; מלמד שכולן ערֵבים זה בזה".1

מדרש פליאה הוא. האם דווקא פסוקי הקללה הללו דרושים להוכחת עיקרון כה יסודי? הרי התורה כולה מעידה כי כל ישראל ערבים זה בזה. כאשר משה מדבר על הגמול של שמירת הברית עם האל, הוא מדבר אל העם כקולקטיב התלוי כולו במעשיהם של היחידים החברים בו. דוגמה מובהקת לכך היא פתיחת פרשת השבוע שלנו. "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם – וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ" (ויקרא כו, ג-ד). הגמול הוא גשמים לכולם, יבול לכולם, וכן הלאה וכן הלאה ברכוֹת חקלאיות קיבוציות. כל הברכות האמורות לבני ישראל מלמדות כי יש להם אחריות משותפת, ערבות הדדית, גורל אחד, ייעוד לאומי. מדוע לחפש את העיקרון הזה דווקא בין הקללות?

התשובה מתחילה בכך שעצם רעיון הערבות ההדדית, הרעיון שגורלות היחידים בחברה קשורים זה בזה, איננו ייחודי ליהדות. הדבר נכון לאזרחיה של כל מדינה. אם הכלכלה פורחת, רוב הציבור נהנה. אם יש חוק וסדר, והאנשים אדיבים זה לזה ובאים האחד לעזרת רעהו, יש תחושת רווחה כללית. לעומת זאת, אם יש מיתון, רוב הציבור סובל. אם שכונה היא מוכת פשע, תושביה מפחדים ללכת ברחוב. אנחנו בעלי חיים חברתיים, ואת אופקֵי האפשרויות שלנו משרטטות החברה והתרבות שאנו חיים בהן.

כל זה נכון גם לעם ישראל, כל עוד ישראל היא אומה על אדמתה. אך מה אם יבואו על עם ישראל חורבן וגלות, ובניו ייזָרו על פני תבל? עם ישראל יאבד את כל המאפיינים המקובלים של אומה. הוא לא יחיה במקום אחד. בניו לא ידברו שפת יומיום אחת. ראו, למשל, שניים ממאורות התורה הבולטים של ימי הביניים: רש"י ומשפחתו חיו באירופה הנוצרית ודיברו צרפתית, ואילו הרמב"ם התגורר במצרים המוסלמית ודיבר וכתב ערבית.

גם גורלם של היהודים חדל להיות משותף בגלות. בשעה שיהודי צפון אירופה היו נתונים לרצח ולמשיסה מצד הצלבנים, יהודי ספרד נהנו מתור הזהב שלהם. בשעה שיהודי ספרד גורשו ונאלצו לנדוד סביב העולם כפליטים, יהודי פולין נהנו מרגע נדיר של סובלנות. באיזה מובן, אם כן, כל ישראל הגולים ערבים זה בזה? מה עושה אותם לאומה? כשאלתו של בעל מזמור קלז בתהלים: "אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר"?

רק שני מקומות בתורה מדברים על מצבו של עם ישראל בעת כזאת. אלה הם קטעי הקללות שבשתי פרשיות התוכחה, זו שבפרשתנו וזו שבפרשת כי תבוא. רק פרשיות אלו מדברות בפירוט על זמן של גלות ותפוצה, של הימצאות "נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם" (דברים ל, ד). בין שתי פרשיות הקללה יש שלושה הבדלים עיקריים. הפרשייה בויקרא אמורה בלשון רבים, והפרשייה בדברים בלשון יחיד. הקללות בויקרא נאמרות בפי אלוהים, ואילו בדברים זוהי נבואה האמורה בפי משה; ורק הקללות בויקרא נחתמות בנימה של תקווה. בפרשייה בדברים שולט השחור-משחור עד המילה האחרונה ממש: "וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה" (דברים כח, סח). לעומת זאת, הפרשייה שבספר ויקרא מובילה בסיומה אל פתח של תקווה גדולה:

וְאַף גַּם זֹאת, בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיֹת לָהֶם לֵ-אלֹהִים; אֲנִי ה' (ויקרא כו, מד-מה).

אפילו בשעתו הקשה ביותר של עם ישראל מובטח לו בספר ויקרא שהוא לא יישמד ושאלוהים לא ידחה אותו. הברית תישאר בתוקפה ותנאיה לא יפוגו. פירוש הדבר הוא שהיהודים יישארו קשורים זה לזה באותן זיקות של ערבות הדדית שקשרו ביניהם בעת שישבו על אדמתם; שכן המקשר ביניהם והמאחד אותם לאומה הוא הברית, אותה ברית הקושרת אותם לאלוהים. לפיכך, אפילו כאשר ייכשלו איש ברעהו במנוסתם המדומה מאויביהם, הם יישארו כרוכים בערבות הדדית. הם עדיין יהיו אומה עם גורל וייעוד משותפים.

זהו רעיון נדיר ומיוחד, והוא מאפיינה הייחודי של פוליטיקת הברית. מושג הברית נעשה יסוד מוסד בתרבות הפוליטית של המערב בעקבות הרפורמציה. הוא עיצב את השיח הפוליטי בשווייץ, בהולנד, בסקוטלנד ובאנגליה במאה השבע-עשרה, כאשר המצאת הדפוס והתפשטות האוריינות גרמו לציבור הרחב להתוודע לראשונה לתנ"ך (לברית הישנה, כפי שהוא נקרא שם). מהתנ"ך למדו בני העמים האלה שיש להתנגד לרודנים, שאסור למלא פקודות בלתי חוקיות, ושמקור הסמכות של המלכים אינו אלוהים אלא הסכמתם של הנשלטים.

בערכים אלה החזיקו גם אבותיה המייסדים של ארצות הברית – בהבדל אחד: באמריקה הם לא נמוגו עם הזמן, כפי שקרה באירופה. התוצאה היא שארצות הברית היא המדינה היחידה כיום שרעיון הברית מעצב בה את השיח הפוליטי.

דוגמאות מובהקות לכך הם שני נאומי השבעה של נשיאים ביובל השנים האחרון: לינדון ג'ונסון ב-1965, וברק אובמה בהיכנסו לכהונתו השנייה ב-2013. בשניהם נעשה שימוש באמצעי הספרותי המקראי של חזרה משמעותית (תמיד במספר אי-זוגי: שלוש פעמים, או חמש, או שבע). ג'ונסון הזכיר את רעיון הברית חמש פעמים. אובמה התחיל חמש פסקאות בנאומו בביטוי שהוא מרעיונות המפתח של פוליטיקת הברית, ביטוי שמדינאים בריטים, למשל, אף פעם אינם משתמשים בו: "אנחנו העם".

בחברות המושתתות על ברית, העם בכללותו הוא האחראי, בחסות אלוהים, לגורלה של האומה. כדבריו של הנשיא ג'ונסון, "גורלנו כאומה ועתידנו כעם מונחים לא על כתפי אזרח אחד, אלא על כל האזרחים". ובמילותיו של אובמה, "לכם ולי, כאזרחים, יש הכוח לקבוע את מגמת פניה של ארצות הברית". זוהי תמצית מהותה של הברית: כולנו כלולים בה ביחד. האומה אינה נחלקת לשולטים ונשלטים. כולנו, בריבונות הא-ל, ערבים זה בזה.

זו אינה אחריות בלתי מוגבלת. היהדות רחוקה מהתפיסה הגורפת, וחסרת המשמעות בפועל, של "אחריות מוחלטת" שהציג ז'אן פול סארטר בספרו הגדול "ישות ואָין": "המסקנה המהותית מהערותינו עד כה היא שהאדם, היות שנגזר עליו להיות חופשי, נושא על כתפיו את כובד העולם כולו ואחראי לעולם ולעצמו כדרך חיים".2 על פי היהדות, אנו אחראים רק למה שהיה בידנו למנוע ולא מנענו. כך מנסח זאת התלמוד:

כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו.3

זוהי נוסחה ממוקדת יותר, מעשית יותר – ודווקא משום כך חזקה ומרשימה. היהדות מיישמת אותה באופן ייחודי, שכן היא חלה על עם המפוזר בעולם והמאוחד רק על ידי הברית שאבותיו כרתו עם אלוהים בהר סיני. אך כאמור, היא ממשיכה להניע גם את השיח הפוליטי האמריקני. היא מלמדת אותנו שכולנו אזרחים שווים ברפובליקה של האמונה, ושאחריות אינה דבר שאפשר להניח לפתחם של ממשלות ונשיאים, אלא היא שייכת לכל אחד מאיתנו, ירצה או לא ירצה. כן, שומרֵי אחֵינו אנחנו.

לכך אני מתכוון כאשר אני מעלה לאורך מאמרֵי סדרה זו, סדרת מאמרי המנהיגות, את הרעיון המוזר, הסותר לכאורה את עצמו, שכולנו נקראים להיות מנהיגים. הרי הדבר מעורר תמיהה גדולה: אם כולם מנהיגים, אף אחד אינו מנהיג. שכן אם כולם מנהיגים, מי נשאר להיות מונהג?

מושג הברית מיישב את הסתירה. מנהיגות היא קבלת אחריות. על כן, אם כולנו אחראים איש לרעהו, כולנו נקראים להיות מנהיגים, כל אחד בחוג השפעתו: המשפחה, הקהילה, הארגון או מעגל רחב יותר.

לפעמים, יוזמה קטנה של נטילת אחריות מחוללת גדולות ונצורות במעגלים מתרחבים. בשלהי הקיץ של 1999 הייתי בפרישטינה לצורך הכנת תוכנית טלוויזיה על קוסובו שלאחר המלחמה. ראיינתי את הגנרל סר מייקל ג'קסון, ששימש מפקד כוחות נאט"ו. להפתעתי הוא הודה לי על מה ש"העם שלי" עשה. הקהילה היהודית קיבלה על עצמה להפעיל את 23 בתי הספר היסודיים שבעיר. זו הייתה לדברי הגנרל התרומה בעלת הערך הרב ביותר שניתנה לרווחתה של העיר. כאשר 800 אלף איש הופכים לפליטים ואז שבים לבתיהם, הסימן המעודד ביותר לכך שהחיים שבים למסלולם הוא שבתי הספר פתוחים במועד. ועל כך, אמר המרואיין שלי, אנו חבים תודה לעם היהודי.

כשפגשתי בהמשך אותו יום את ראש הקהילה היהודית שאלתי אותו כמה יהודים גרו באותה עת בפרישטינה. תשובתו: אחד עשר. הסיפור, כפי שגיליתי מאוחר יותר, היה מרתק. כשהחל העימות בקוסובו שלחה לשם מדינת ישראל צוות רפואי לעזרת הפליטים האלבנים מקוסובו. הצוות הישראלי הבחין מיד במה שנעלם מעיניהם של אנשי סוכנויות הסיוע הבינלאומיות שפעלו שם. הללו, שלא במפתיע, התמקדו במבוגרים. איש לא עבד עם הילדים. והילדים, רדופי טראומת המלחמה ורחוקים מבתיהם, נותרו אבודים וחסרי מעש באין בעיר מערכות תומכות שיעזרו להם.

הרופאים הישראלים התקשרו ארצה וביקשו לשלוח מתנדבים צעירים. כמעט כל תנועות הנוער בישראל, מהחילוניות ביותר עד הדתיות ביותר, הקימו מייד צוותי מתנדבים של מדריכי נוער, ושלחו אותם לקוסובו לפרקי זמן של שבועיים. הללו עבדו עם הילדים וארגנו מחנות קיץ, תחרויות ספורט, אירועי תיאטרון ומוסיקה וכל דבר אחר שחשבו שיוכל להנעים לילדים את גלותם הארעית ולהקהות את עוקץ הטראומה. האלבנים הקוסוברים היו מוסלמים, ולרבים מבני הנוער הישראלים זו הייתה פגישה ראשונה עם ילדים בני דת אחרת.

המבצע זכה להוקרה רבה מצד יוניצ"ף, סוכנות האו"ם למען ילדים. בעקבות זאת התבקש "העם היהודי" – ישראל, הג'וינט וארגונים יהודיים נוספים – לפקח על החזרתה של מערכת החינוך בפרישטינה למסלול.

המקרה ההוא לימד אותי על הכוח שיש לחסד כאשר הוא חוצה גבולות של אמונה. הוא הראה גם מה גדולה השפעתה המעשית של אחריות קולקטיבית. יהדות העולם קטנה, אולם החוטים הבלתי נראים של האחריות ההדדית גרמו לכך שקהילה יהודית זערורית הצליחה לגייס את העם היהודי ברחבי העולם, וביחד להגיע להישגים מוסריים שהיו נחשבים יוצאי דופן גם אילו השיגה אותם אומה גדולה עשרות מונים. כשעם ישראל משלב זרועות באחריות קיבוצית נוצר כוח אדיר של טוב.

שאלות לשולחן שבת:

  1. האם, להרגשתכם, עדיין יש לכל עם ישראל תחושת גורל משותפת?
  2. האם לדעתכם החברה בת זמננו היא חברה של ברית? ואם לא בימים כתיקונם, אולי בתקופת הקורונה, כאשר "כולנו עוברים את זה ביחד"?
  3. "כל ישראל ערֵבים זה בזה": האם מימרת חז"ל זו משנה את תפיסתכם באשר לעמיוּת היהודית?

1ספרא שם; סנהדרין כז ע"ב; שבועות לט ע"א.
2Jean-Paul Sartre, Being and Nothingness, translated to English by Hazel Barnes, New York: 1966, p. 707.
3שבת נד ע"ב.