בשיחותינו השנה לפרשות ויצא ו-וארא ראינו שאל המנהיגות מתלווה תמיד צל הכישלון; המדד האמיתי לגדולתו של מנהיג היא דרך ההתאוששות ממנו. הסיבות לכישלונם של מנהיגים נחלקות לשני סוגים. הראשון הוא סיבות חיצוניות: זמן לא מתאים, תנאים נחותים, היעדר בן שיח בצד השני. ההוגה המדיני בן הרנסנס ניקולו מקיאוולי קרא לזה "פורטונה": בכוחו של מזל רע להביס גם את האנשים הדגולים ביותר. לפעמים אנו נכשלים אף כי עשינו את המיטב ואת המרַב. כאלה הם החיים.

הסוג השני הוא סיבות פנימיות. מנהיג עלול להיות פשוט נטול אומץ מנהיגותי. לפעמים מנהיגים נדרשים לעמוד נגד ההמון. הם צריכים לומר 'לא' כשכולם מסביב צועקים 'כן'. זה עלול להיות מאיים. להמון יש רצון ומומנטום משלו. לומר 'לא', פירושו לפעמים להעמיד את הקריירה, ואפילו את החיים, על קרן הצבי. במקרים אלה נדרש אומץ, ואם המנהיג אינו מפגין אומץ זהו כישלון מוסרי חמור.

הדוגמה הקלאסית היא שאול המלך, שלא מילא אחר דברי שמואל במלחמתו בעמלק. שמואל הורה לשאול להמית את עמלק ואת כל אשר לו – בני אדם ובעלי חיים כאחד. אך הנה מה שקרה, כמסופר בשמואל א' פרק טו (יג-כה) – וכפי שקראנו לא מכבר כהפטרת שבת זכור:

וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל. וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל: "בָּרוּךְ אַתָּה לַה'! הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה'".

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ?"

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: "מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם, אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לה' אֱ-לֹהֶיךָ, וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ".

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: "הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה". ויאמרו [וַיֹּאמֶר קרי] לוֹ: "דַּבֵּר".

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: "הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ, רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ, וַיֹּאמֶר 'לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים, אֶת עֲמָלֵק, וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם'. וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'?"

וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל: "אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה', וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה', וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי. וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל".

שאול מספק תירוצים. הכישלון איננו שלו; הוא של החיילים. וחוץ מזה, גם לו וגם להם היו כוונות טובות. הצאן והבקר הושארו חיים כדי שאפשר יהיה להקריבם לאל. שאול אמנם לא הרג את אגג מלך עמלק, אבל הוא לקח אותו בשבי. שמואל איננו משתכנע. הוא מודיע לשאול: "כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' – וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל". רק אז שאול מודה "חָטָאתִי". אבל עכשיו מאוחר מדי. הוא הראה שאיננו ראוי להיות אבי שושלת המלוכה הישראלית.

יש ציטוט חסר מקור, שהודבק לכמה וכמה פוליטיקאים: "ברור שאני שומע בקולה של המפלגה. הרי אני המנהיג שלה!".1 יש מנהיגים שהם בעצם מונהגים. רבי ישראל סלנטר דימה אותם לכלב היוצא לטיול עם אדוניו. הכלב רץ לפני האדון, אבל מביט מפעם לפעם לאחור לראות אם הוא רץ בכיוון הנכון. הכלב אולי סבור שהוא המוביל, אבל למעשה הוא מובל.

כזה הוא, על פי פשוטו של מקרא בפרשתנו, מקרהו של אהרן. משה היה על ההר זה ארבעים יום. העם פחד. האם משה מת? איפה הוא? בלי משה, בני ישראל הרגישו שַכּולים. הוא היה נקודת המגע שלהם עם אלוהים. מבחינתם הוא חולל ניסים, קרע את הים, נתן להם מים לשתות ולחם לאכול במדבר. כך מתארת התורה את מה שקרה מנקודה זו:

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם, וְהָבִיאוּ אֵלָי". וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט, וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה. וַיֹּאמְרוּ: "אֵלֶּה אֱ-לֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, א-ד).

הקדוש ברוך הוא זועם. משה מפציר בו לרחם על העם. ואז הוא יורד מההר, רואה מה קרה, שובר את לוחות הברית שבידיו, שורף את צלם העגל, מכתת אותו לאבקה, מערבב אותו במים ונותן לבני ישראל לשתות. לבסוף הוא פונה אל אהרן אחיו ואומר, "מֶה עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה?". אהרן עונה:

אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי. אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי, "עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ, כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ". וָאֹמַר לָהֶם, "לְמִי זָהָב – הִתְפָּרָקוּ". וַיִּתְּנוּ לִי, וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה! (שם כב-כד).

אהרן האשים את העם. העם, אמר, הוא זה שהעלה את הדרישה הנתעבת לעשות אלוהים אחרים. לא אני עשיתי את העגל; זה פשוט קרה. "וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ, וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה". זה אותו סוג של התכחשות לאחריות שאנו זוכרים מסיפור אדם וחוה. האדם אמר: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". האישה אמרה, "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יב-יג). זו היא, זה הוא – זה לא אני. אני הקורבן, לא העבריין. התחמקות כזו היא כשל מוסרי אצל כל אדם. אצל מנהיג כשאול מלך ישראל ואהרן הכוהן הגדול – קל וחומר.

מוזר, אך אהרן לא נענש מיד. כעבור שנים רבות הוא ייענש על חטא אחר לגמרי: על הדברים הקשים שהטיחו הוא ומשה בבני ישראל כשהתלוננו על מחסור במים במי מריבה: "יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו. כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" (במדבר כ, כד). מאוחר אף יותר, בחודש האחרון לחייו של משה, סיפר משה לעם לראשונה על דבר שאירע לאחר חטא העגל. לדבריו, דברים שעד כה שמר בליבו, האלוקים כעס כל כך על אהרן עד שביקש להורגו, ורק תפילת משה הצילה אותו:

כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם. וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא. וּבְאַהֲרֹן הִתְאַנַּף ה' מְאֹד לְהַשְׁמִידוֹ, וָאֶתְפַּלֵּל גַּם בְּעַד אַהֲרֹן בָּעֵת הַהִוא (דברים ט, יט-כ).

קל לבקר אנשים שנכשלים במבחן המנהיגות ואינם מצליחים לעמוד בפני ההמון, לערער על הקונצנזוס, לסגור דלת בפני הרוב שבחר בה. קל לבקר – אך האמת היא שקשה עד מאוד לעשות. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ההמון יכול להתעלם מהמנהיג העומד נגדו, לרמוס אותו, אפילו להתנקש בחייו. כשהמון יוצא משליטה, אין שום פתרון אלגנטי. אפילו משה היה חסר אונים לנוכח לחץ המוני העם; זה קרה לו מאוחר יותר, בחטא המרגלים (במדבר יד, ה).

גם עתה, לאחר חטא העגל, קשה למשה להשיב את הסדר על כנו. לשם כך הוא נאלץ לנקוט אמצעים דרמטיים מאין כמוהם. תחילה הוא שובר את הלוחות ומכתת את העגל לאבקה. לאחר מכן הוא מבקש, ומקבל, את עזרתם של בני שבטו, הלויים. הללו עושים נקמה בהמוני העם, והורגים באותו יום שלושת אלפים איש. ההיסטוריה שופטת את משה כגיבור, אבל ייתכן מאוד שבעיני בני זמנו הוא נראה כעריץ אכזר. אנחנו, הודות לתורה, יודעים מה היה בין האל למשה, כיצד התחנן משה על חייהם של בני ישראל. אולם לבני ישראל העומדים לרגלי ההר לא היה מושג כמה קרובים היו להישמד.

המסורת נהגה באהרן ברכּוּת. הוא מתואר כאיש שלום. אולי משום כך הוא נעשה כוהן גדול. יש יותר מסוג אחד של מנהיגות. כהונה עניינה שמירה על חוקים, לא נקיטת עמדות וסחיפת קהל. העובדה שאהרן לא היה מנהיג בצלמו ובדמותו של משה, אין פירושה שהוא נכשל. פירושה הוא שאהרן נועד לתפקיד מסוג אחר. יש זמנים שדרוש מנהיג בעל אומץ להדוף את דעת הקהל ואת לחץ ההמון; יש זמנים אחרים, שדרוש מנהיג העושה שונאים לאוהבים. משה ואהרן היו בעלי אישיות שונה. אהרן נכשל כאשר מצופה היה ממנו להיות משה, אך נעשה מנהיג דגול בזכות עצמו בהקשרים אחרים. משה ואהרן, שני מנהיגים שונים זה מזה שפעלו ביחד, השלימו איש את אחיו. אין אדם היכול לעשות הכול.

האמת היא שכאשר המון יוצא משליטה, אין דרך קלה להחזירו למוטב. משום כך, היהדות כולה היא סמינר מורחב באחריות אישית וקולקטיבית. יהודים אינם הופכים להמון חסר אחריות – או לפחות אסור שיהפכו לכאלה. כשזה קורה, צריך אישיות מסוגו של משה שתשיב את הסדר. אך בזמנים אחרים, במקרים אחרים, נחוץ דווקא מי שישמור על השלום. דרוש אהרן.

שאלות לשולחן השבת:

1. איך השלימו סגנונות המנהיגות של משה ואהרן זה את זה?

2. מדוע נמתחת לעיתים ביקורת על כך שמנהיגים מקשיבים לציבור?

3. האם קבלת אחריות היא מושג יהודי במהותו?


1יוחס לבנימין דיזראלי, לסטנלי בולדווין ולאלכסנדר אוגוסט לדרו-רולין.