פרשתנו מורכבת משני אירועים, שלמראית עין מנוגדים זה לזה לחלוטין. בחלק הראשון, פרק יח של ספר שמות, יתרו כהן מדיין נותן לחתנו משה שיעור ראשון במנהיגות. ואילו בחלק השני הגיבור הראשי הוא א-לוהים בכבודו ובעצמו, המתגלה לבני ישראל התגלות שכמוה לא הייתה ולא תהיה וכורת עימם ברית. בפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה מופיע א-לוהים אל מול אומה שלמה, בא עימה בברית ונותן לה את הקוד המוסרי המפורסם ביותר בעולם, עשרת הדיברות.

איזה מכנה משותף אפשר להעלות על הדעת בין עצה מעשית של מִדְיָיני אחד לבין מילותיה הנצחיות של ההתגלות הא-לוהית? יש כאן ניגוד מכוון, וניגוד זה חשוב. תורת הממשל היעיל איננה תורה "יהודית" דווקא. היא חלק ממה שמכונה 'חוכמה': חוכמתה האוניברסלית של האנושות. לעם ישראל היו לאורך השנים צורות הנהגה רבות: נביאים, זקנים, שופטים ומלכים בימי המקרא; נשיא תחת שלטון רומא וראש גלות בבבל; שבעה טובי העיר ומגוון צורות של אוליגרכיה; ועוד מבנים שלטוניים אחרים, עד הכּנסת הנבחרת באופן דמוקרטי ועד בכלל. צורות שלטון אינן אמיתות נצחיות, ואינן ייחודיות לישראל. אין זה מקרה שהמקום היחיד שהתורה מצווה (או מתירה, תלוי בפירוש) על עם ישראל לחקות אומות אחרות הוא מינוי מלך: "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ ... וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי – שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ..." (דברים יז, יד-טו).

מה כן ייחודי לישראל? ברית סיני, המציבה את ישראל כעם הנבחר, האומה היחידה שמלכה ומחוקקה העליון הוא א-לוהים. "מַגִּיד דברו [דְּבָרָיו קרי] לְיַעֲקֹב, חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל. לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם – הַלְלוּ יָ-הּ" (תהלים קמז, יט-כ). ברית סיני כוננה ערך פוליטי חשוב, אך ערך זה איננו צורת ממשל כלשהי כי אם גבולותיו המוסריים של הכוח.¹ כל סמכות אנושית היא מעתה סמכות מואצלת, הכפופה לצווי המוסר העליונים של התורה. מתחת לשמיים אין שום כוח מוחלט. בכך נבדלה היהדות מהאימפריות של העולם העתיק, ובכך היא נבדלת מהלאומיות המערבית החילונית לסוגיה. עם ישראל יכול ללמוד פוליטיקה יישומית מכהן מדייני, אבל את גבולותיה של הפוליטיקה הוא צריך ללמוד מא-לוהיו בלבד.

אולם למרות הניגוד בין שני חלקי הפרשה, יש להם מכנה משותף המתקיים הן בעצות יתרו, הן בהתגלות בסיני: ההאצלה, הביזור והדמוקרטיזציה של המנהיגות. רק א-לוהים יכול למשול לבדו.

רעיון זה מוצג תחילה בפי יתרו. הוא בא לבקר את חתנו, ומגלה שהוא נושא לבדו בנטל ההנהגה. הוא אומר לו, "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" (שמות יח, יז). בכל התורה כולה מופיע הביטוי "לא טוב" רק פעמיים. כאן, ובסיפור בריאת האישה, כאשר א-לוהים אומר "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח). לא טוב לחיות לבד. לא טוב להנהיג לבד. לא טוב – וגם אי אפשר.

יתרו מציע האצלת סמכויות:

הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱ-לֹהִים. וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל – יִרְאֵי אֱ-לֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע – וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם. וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ, וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ (שמות יח, יט-כב).

מדובר בשינוי דרמטי במפת הסמכויות. על פי הצעת יתרו, מתוך כל אלף ישראלים יהיו 131 מנהיגים (שר האלף, עשרה שרי מאות, עשרים שרי חמישים ומאה שרי עשרות). מאחד מכל שמונה גברים מצופה שייטול על עצמו תפקיד מנהיגותי כזה או אחר.

בפרק הבא, לקראת מעמד הר סיני, הא-ל מורה למשה להציע לבני ישראל לבוא בבריתו. בדברים שהוא מצווה על משה לומר מנוסח, בעצם, כתב השליחות של עם ישראל:

אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים; כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ". (שמות יט, ד-ו)

זוהי הכרזה מדהימה. לכל אומה יש כהנים משלה. בספר בראשית מכונה מלכיצדק מלך שלם, בן זמנו של אברהם, "כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד, יח). בהמשך, בסיפור יוסף, מסופר על כוהני מצרים, שאדמתם לא הולאמה כשאר הקרקעות במדינה (בראשית מז, כב). יתרו היה כהן מדיין. בעולם העתיק כהונה לא הייתה עניין יוצא דופן. לכל אומה היו כוהנים ואנשי קודש. המיוחד בישראל הוא ש כל יחיד באומה זו נועד להיות כהן; כל אזרח מאזרחיה נקרא להיות קדוש.

אני זוכר כיצד עמדתי עם הרב עדין שטיינזלץ במטה האו"ם בניו-יורק, באוגוסט של שנת 2000. זה היה בכינוס מיוחד של אלפיים מנהיגים דתיים, נציגי כל הדתות הגדולות. אפילו כאן, אמרתי לו, בתוך ההרכב האנושי הייחודי והמגוון הזה, אנחנו נבדלים. היינו המנהיגים הדתיים היחידים שם, כמעט, שלבשו חליפות. כל האחרים לבשו גלימות רשמיות. בכל העולם כהנים ואנשי דת עוטים מלבושים המבליטים את ייחודם, את נבדלותם (זו, אגב, משמעותה הבסיסית של המילה 'קדוש'). לא אצלנו. ביהדות הבתר-מקראית לא היו גלימות שרד, משום שהיהדות מצפה מכל אחד ואחד להיות קדוש² (תאופרסטוס, מתלמידיו של אריסטו, קרא ליהודים "אומה של פילוסופים", וכיוון לאותו דבר).³

ובכל זאת, באיזה מובן היו היהודים בזמן מן הזמנים "ממלכת כהנים"? הרי הכוהנים היו אליטה בתוך האומה, בני שבט לוי, צאצאיו של אהרן הכהן. כתר כהונה ניתן להם, ומעולם לא חולק בשווה ובאורח דמוקרטי בין כל בני ישראל.

פרשני המקרא התמודדו עם בעיה זו, והציעו שני פתרונות. המילה "כהנים" עשויה להתפרש כ"שׂרים", מנהיגים (כך גורסים רש"י ורשב"ם) או כ"משרתים", "שמשים" (לדעתם של רמב"ן ואבן עזרא). סתירה? להפך. בני ישראל נקראו להיות אומה של משרתים-מנהיגים. בריתם עם הא-ל מזמינה אותם ליטול אחריות לא רק לעצמם ולבני משפחותיהם, אלא גם למצב המוסרי-רוחני של עַמם בשלמותו. זה אותו עיקרון שנוסח לימים בסיסמה "כל ישראל ערֵבים זה בזה".⁴ העם היהודי לא השאיר את המנהיגות לאדם יחיד, יהיה קדוש ונשגב כאשר יהיה, וגם לא לאליטה. בעם זה מצופה מכל יחיד להיות שר ומשרת – ובמילה אחת, להיות מנהיג. לדמוקרטיזציה מהותית כל כך לא זכה רעיון המנהיגות מעולם.

משום כך, תמיד היה קשה להיות מנהיגם של היהודים. ידועים דבריו של הנשיא הראשון של מדינת ישראל, חיים ויצמן, "אני נשיא של מיליון נשיאים". הא-ל הוא אומנם רועֵנו, אך שום יהודי לא היה מעולם כבשה. קשה להנהיג אומה של מנהיגים, אבל יש לתופעה זו פירות מתוקים: בזכותה הותירו היהודים על העולם חותם שהוא מעל ומעבר לכל פרופורציה מספרית. היהודים הם שבריר זעיר מאוכלוסיית העולם, כחמישית האחוז, אך בכל תחומי העשייה האנושית תמצאו שיעור גבוה שלהם בין המובילים והמנהיגים.

להיות יהודי משמעו להיקרא אל ההגה.⁵

שאלות לשולחן השבת:

1. איך אפשר להיות מונהגים ומנהיגים גם יחד?

2. האם לדעתכם חשוב לקבוע יחד, כעם, מה חשוב יותר, מנהיגים דגולים או מונהגים טובים?

3. באיזה אופן אתם נענים לקריאה להיות מנהיגים?

¹עמדנו על כך בשיחתנו לפרשת שמות, לפני כחודש.
²רעיון זה הופיע שוב בנצרות הפרוטסטנטית בימי הפוריטנים – הזרם שהעלה על נס עקרונות מהתנ"ך ("הברית הישנה") ובפרט הדגיש את עיקרון "כהונת כל המאמינים".
³ראו בחיבורו של יוסף בן-מתתיהו נגד אפיון, א, כב.
⁴שבועות לט ע"א.
⁵גם על היותנו מונהגים יש ליהדות מה לומר – ונעסוק בכך בהרחבה בעוד חודשים ספורים, בשיחתנו לפרשת קדושים.