בתפארת מליצה שירית נשגבה, בכל הלהט והעוז שבנפשו, נושא משה את צוואתו האחרונה אל בני ישראל. הוא פותח בדרמטיות אך בעדינות, ומזמן את השמיים ואת הארץ להיות עדים למה שיאמר:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה

וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי.

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,

תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא

וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. (דברים לב, א–ב) –

פתיחה שכמעט ומתהדהדת בפתיחת נאומה המפורסם של פורציה ב'הסוחר מוונציה', "מידת הרחמים אינה נכפֵּית, / כמו גשם רך נוטפת היא לארץ".1 אבל זהו רק מבוא למסר הליבה שמשה רוצה להעביר: המסר של צידוק הדין, כלומר הכרה בצדקת השם גם כשהוא פועל במידת הדין. כך מנסח זאת משה:

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט.

אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל,

צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. (שם, ד)

רעיון צידוק הדין הוא מיסודות היהדות, ועל ידיו מתבארת תפיסתה של היהדות לגבי הרוע והסבל בעולם: רעיון קשה אך חיוני. האל טוב; מדוע אם כן צריכים דברים רעים לקרות?

שִׁחֵת לוֹ? לֹא – בָּנָיו מוּמָם,

דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. (שם, ה)

לא האל השחית, אלא בניו חטאו. האל גומל לטוב בטוב ולרע ברע. כאשר קורים לנו דברים רעים, לא השם אשם בהם אלא חטאינו שאשמנו בהם. האשמה איננה אשמת הכוכבים, אלא היא טמונה בתוכֵנוּ.

כאן עוברת השירה למצב נבואי. משה מנבא בלשון רוממה את מה שכבר חזה כמה פעמים לאורך ספר דברים. אז התריע כי לאחר הכניסה לארץ, ולאחר ההתבססות בה, משישכחו בני ישראל את תלאות המדבר ואת קשיי ההתנחלות, הם ישקעו בשביעות רצון עצמית. הם ייחסו את הישגיהם לעצמם, ואמונתם בהם תתמוסס. כשזה יקרה, הם ימיטו על עצמם אסון:

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט –

שָׁמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ –

וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ

וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ...

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי

וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ. (שם, טו–יח)

הכינוי "יְשֻׁרוּן", הנסוב על ישראל, נגזר מהשורש יש"ר. זוהי הופעתו הראשונה במקרא, ויש בה אירוניה מכוונת. עם ישראל ידע פעם כי לַיושר נועד, אך עתה יינָטֶה מדרך הישר בידי העושר, השלווה והשפעות העמים השכנים. הוא יבגוד בברית, ישכח את אלוהיו-צורו אשר יְלָדָהוּ, ואז – ממשיכה השירה ומנבאת – יגלה שאלוהים איננו עוד איתו. באין לו מקור כוחו וצור מעוזו, אויביו יגברו עליו. כל הטובה שהעם ידע תאבד. זהו מסר קשה ומבהיל.

בכך משלימה התורה, סמוך מאוד לסופה, רעיון שפתחה בו. אלוהים ברא עולם שהוא ביסודו "טוב" – המילה המהדהדת שבע פעמים בפרק א בבראשית. בני האדם, שבהיותם עשויים בצלם אלוהים ניחנו בבחירה חופשית, הם אשר מביאים לעולם רוע, ואז סובלים מתוצאותיו. מכאן התעקשותו של משה כי כאשר באים אסונות וצרות עלינו לחפש את הגורם לכך אצלנו, ולא להאשים את אלוהים. אלוהים צדיק וישר. החסרונות הם שלנו, ילדיו.

זהו אולי הרעיון הקשה ביותר ביהדות כולה. הוא מזמין קושיה פשוטה מאין כמוה, שנשמעה בכל דור ודור כמעט. אם אלוהים צדיק, מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים? אין זאת רק שאלתם של ספקנים ומפקפקים; העלו אותה גיבורי האמונה הגדולים. אנו שומעים אותה מפי אברהם הזועק "הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?"; מפי משה המשווע "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה?"; ושוב מפי ירמיהו: "צַדִּיק אַתָּה ה' כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ: מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה, שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?" (בראשית יח, כה; שמות  ה, כב; ירמיה יב, א)

התהייה הזו לא חדלה. היא הוסיפה לעלות בספרות חז"ל. היא הדהדה בקינות שנכתבו על רקע רדיפת היהודים בימי הביניים. היא מבעבעת מן הספרות שנכתבה בעקבות גירוש ספרד, והיא מוסיפה לצלצל עד היום בזוכרנו את השואה.

בגמרא נאמר שמכל השאלות ששאל משה את האל, זו היחידה שלא נענה עליה.2 הפירוש הפשוט ביותר והעמוק ביותר נמצא במזמור תהלים צב, "מזמור שיר ליום השבת". גם "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב", הם עתידים להישמד "עֲדֵי עַד". אויבי השם יאבדו ו"יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן". לעומת זאת, "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה". הרוע מנצח בטווח הקצר, אבל לא לאורך ימים. הרשעים דומים לעשב, והצדיקים לעץ. העשב גדל בן לילה, ואילו לעץ נדרשות שנים ארוכות עד שיגיע למלוא גובהו. במבט על-היסטורי התמונה ברורה: רודנויות סופן שימוגרו, ואימפריות שוקעות ונופלות. הטוב והישר מנצחים בקרב האחרון. כדברי מרטין לותר קינג, ברוח משורר תהילים, "קשת המוסָר ארוכה, אך היא נוטה אל הצדק".

לא קל להאמין בצדק היסטורי בחסות האל. אך חשבו על החלופות. הן שלוש במספר. הראשונה היא לומר שאין משמעות להיסטוריה. אדם לאדם זאב. כמאמר תוקידידס, בשם האתונאים: "החזקים עושים כחפצם, החלשים סובלים כחובתם". ההיסטוריה היא מאבק הישרדות דרוויניסטי, והצדק הוא רק השם שניתן לרצונו של הצד החזק.

החלופה השנייה, שכתבתי על אודותיה בספרי 'לא בשם האל', היא דואליזם: הרעיון שהרע בא לא מאלוהים אלא מכוח עצמאי כגון השטן, האנטיכריסט, לוציפר, נסיך האופל, ועוד שלל שמות שניתנו לכוח המנוגד לאלוהים ולמאמיניו. רעיון זה צץ בקרב כיתות שוליים בכל אחת מדתות המונותיאיזם האברהמי, ובעידן המודרני הופיע בגלגול חילוני באידיאולוגיות טוטליטריות – והוא מן המסוכנים שבכל הרעיונות בהיסטוריה. הוא מחלק את האנושות לשניים, טובים כמלאכים לעומת רשעים שאין להם תקנה. על ידי כך הוא משלח את הרסן בפני מרחצאות-דמים וגילויי ברבריות כגון אלה הנעשים היום בחלקים רבים של העולם בשם מלחמת הקודש, הג'יהאד, נגד השטן הגדול והשטן הקטן. זהו דואליזם, לא מונותיאיזם, וחכמינו, שכינוהו "שתי רשויות",3 צדקו בפוסלם אותו על הסף.

החלופה השלישית, שהייתה נתונה לוויכוח נרחב בספרות הרבנית, היא לומר שהצדק המוחלט יימצא בעולם הבא, בחיים שלאחר המוות. אף כי האמונה בעולם הבא היא רכיב חשוב ביהדות, מפתיע לראות כמה ממעטים המקורות לעסוק בה; זאת, מתוך הכרה בכך שציר המאמץ העיקרי של התורה הוא העולם הזה, חיינו על פני האדמה. כאן, לא בשמיים מעל, אנו נדרשים לפעול למען צדק, הוגנות, חמלה, יושר, הקלת העוני ותיקון חיי החברה והיחיד ככל שידנו משגת. התנ"ך כמעט שאינו נוקט את החלופה הזו. אלוהים איננו אומר לירמיהו או לאיוב שהתשובה לתהייתם על הצדק והגמול נמצאת במרומים, ושהם יחזו בה לאחר מותם. רדיפת הצדק, המאפיינת כל כך את היהדות, הייתה מתפוגגת לגמרי אילו העולם הבא הוא התשובה היחידה.

קשה ככל שתהיה האמונה היהודית בצדק היסטורי, היא הצליחה לאורך הדורות לגרום לנו לומר: אם דברים רעים קרו, הבה לא נחפש אשמים בחוץ, אלא נחפשה דרכינו ונחקורה ונעמול לשיפור המצב. אני מאמין שהיא-היא אשר הדריכה את היהודים, פעם אחר פעם, לקום מעפר; חבוטים, מצולקים, צולעים על ירכנו כיעקב ששרה עם המלאך – ועדיין נחושים להתחיל מחדש, לשוב ולהתקדש לייעודנו ולאמונתנו, לייחס את הישגינו לקדוש ברוך הוא ואת מפלותינו לעצמנו.

מתוך ענווה כזו נולד חוסֶן כביר.

 


1ויליאם שייקספיר, הסוחר מוונציה, מערכה רביעית, תמונה ראשונה, בתרגומו של דורי פרנס המוצג באתרו "שייקספיר ושות'".
2תלמוד בבלי, ברכות ז ע"א.
3שם לג ע"ב.