המוסדות החברתיים העיקריים בעולמה של התורה נמנים בפרשה: בתי משפט, שופטים, שוטרים, מלכים, כוהנים, לויים ונביאים. על הנביא אומר האל למשה:

נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ, וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ (דברים יח, יח).

הביטוי "נביא... כמוך" (וקודם לכן, בפי משה, "כמוני": "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ"; שם טו) אינו יכול להתפרש כפשוטו. משה היה יחיד במינו באיכות ובבהירות של התקשורת שלו עם אלוהים. הוא היה יחיד במינו בניסים שהתחוללו על ידו. חשוב מכול, רק לו ניתנה הסמכות למסור את התורה: הוא היה מחוקקו היחיד של עם ישראל. למלך ולסנהדרין ניתנה הסמכות לתקן תקנות עראי לצורך הסדר החברתי. לנביאים ניתנה הסמכות לצוות על מעשים חד פעמיים, המיועדים לזמנם בלבד. אבל אף אחד אינו רשאי להוסיף על תרי"ג המצוות שנתן ה' ביד משה, או לגרוע מהן. לכן, הרמב"ם מסביר את הפסוק שלנו כך:

למה נאמר בתורה "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם"? לא לעשות דת הוא בא, אלא לצוות על דברי התורה, ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהם " זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי" (מלאכי ג, כב). 1

במילים אחרות: הנביאים שאחרי משה, מאליהו עד מלאכי, לא היו מהפכנים. הם לא התכוונו ליצור דבר חדש, אלא לשחזר דבר ישן. משימתם הייתה להזכיר לאנשים את השליחות שמשה לימדם: לשמור אמונים לאל, ולבנות חברה צודקת וחומלת.

רוב המוסדות הללו חדלו להתקיים בימי בית שני או לאחר חורבנו. לא היו מלכים, כי לא הייתה ריבונות. לא היו כוהנים כי לא היה מקדש. אבל גם נביאים חדלו להיות. למה נעלמה הנבואה? כיצד השפיע חסרונה? הגמרא מציעה שתי תשובות מנוגדות תכלית ניגוד. האחת:

אמר רבי יוחנן, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות. 2

כוונת דבריו עמומה. אולי התכוון ששוטים וילדים רואים לפעמים מה שהגדולים והנבונים אינם רואים (כמו בסיפור 'בגדי המלך החדשים'). אך שמא כוונתו דווקא לומר שהנבואה הידרדרה בשלהי ימי בית שני. ארץ ישראל רחשה אז נביאים מטעם עצמם, מבשרי חורבן, מיסטיקנים ורואי קץ-כל-בשר, שכולם חזו בביטחון את קץ ההיסטוריה ואת הולדתו של סדר עולמי חדש. כתות דתיות-מיסטיות שגשגו. האיסיים חיכו להופעת "מורה הצדק". מורדים נגד רומא האמינו שגיבורם הצבאי יביא חופש ואף יביא את ימי המשיח. זו הייתה תקופה קדחתנית והרסנית, ורבי יוחנן אולי רצה לשים לה סוף: לשלול את האמינות מכל מי שיציג עצמו כחוזה נסתרות ויודע עתידות. מי שיתיימר מעתה להתנבא, אין דבריו אלא כפטפוט ילדים וכרהב שוטים.

אך שורות אחדות קודם לכן הגמרא מציעה דעה הפוכה:

אמר רבי אבדימי דמן חיפה, מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים ... אמר אמימר, וחכם עדיף מנביא, שנאמר "וְנָבִא לְבַב חָכְמָה" (תהילים צ, יב). מי נתלה במי? הוֵי אומר, קטן נתלה בגדול. 3

כלומר, אם לנביא יש לב של חוכמה, הנה החכם, שכולו גילומה של החוכמה, גדול ממנו.

הדברים תמוהים, לכאורה. האומנם החכמים שלאחר החורבן הם יורשי הנביאים? השופטים הראשונים בישראל היו הכוהנים (ראו דברים יז, ט). כאשר משה בירך את העם באחרית ימיו אמר על שבט לוי, "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י). כשעזרא הסופר קרא באוזני בני ישראל מן התורה, הוא פיזר בקהל לויים כדי שיסבירו את הנאמר. מכל זה עולה שכאשר החכמים – הרבנים מורי ההלכה – התחקו אחר שורשיהם הלמדניים והרוחניים, היה עליהם לראות את עצמם כממשיכי הכוהנים והלויים. אך לא כן עשו. ידועים דבריהם במשנה הפותחת את פרקי אבות:

משה קיבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. 4

באיזה מובן ירשו החכמים את הנביאים? ואיך החלו לראות עצמם לא רק יורשי הנביאים אלא אף גדולים מהם? ועוד קשה: הפסוק שאמימר מצטט בגמרא כתימוכין לקביעתו ש"חכם עדיף מנביא" כלל אינו מדבר על כך. "נביא", בפסוק המקורי, הוא פועל, אנחנו נביא (שורש בו"א, הפעיל, גוף ראשון רבים עתיד), ולא שם עצם, נביא-חוזה: הלוא זו לשונו: "לִמְנוֹת יָמֵינוּ כֵּן הוֹדַע וְנָבִא לְבַב חָכְמָה". הבנת "נביא" בפסוק הזה כשם עצם היא משחק מילים העוקר את המילה ממובנה בפסוק. כלומר, הפסוק יכול לשמש פסוק-סמך רק באמצעות השעיית החוש הביקורתי שלנו.

דבר מוזר מאוד קורה כאן. הרי חכמים דגלו בענווה; וידעו כי עידן הנבואה נגמר בימי חגי, זכריה ומלאכי, חמש מאות שנה לפני חורבן בית שני; והאמינו כי המרב שאנו יכולים לשמוע מן השמיים הוא בת קול, הד רחוק. והנה חכמים אלה אומרים כאן כי לא רק שהם נביאים (שכן לנביא יש לב חוכמה), הם אף גדולים מהנביאים.

סבורני שכוונתם לכך שהם לקחו את האידיאלים של הנביאים, אך הגדילו עשות מהם שכן הפכו אותם לתוכניות מעשיות. הנה דוגמה אחת: נושא התוכחה. הטפת מוסר לעם וגערה בו על חטאיו הן חלק בלתי נפרד ממשימת הנביא. כך תיאר אותה יחזקאל:

וַיֹּאמֶר אֵלַי: בֶּן אָדָם, שׁוֹלֵחַ אֲנִי אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל גּוֹיִם הַמּוֹרְדִים אֲשֶׁר מָרְדוּ בִי ... וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה'". וְהֵמָּה, אִם יִשְׁמְעוּ וְאִם יֶחְדָּלוּ – כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה – וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם (יחזקאל ב, ג-ה).

יחזקאל צריך להתייצב בפני הציבור ולדבר אליו בשם ה'. משעשה זאת, מילא את חובתו. העם הוזהר, ואם לא יפעל בהתאם לאזהרה זו כבר תהיה אשמתו.

לחכמים הייתה גישה שונה לגמרי. ראשית, הם ראו את התוכחה כמשימה המוטלת על כולם, לא רק על הנביאים. כך הם הבינו את הפסוק "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). שנית, הם סברו שאין יוצאים ידי חובה בתוכחה אחת; אם לא הצליחה יש לשוב ולהוכיח אפילו מאה פעמים.5 יש לשוב ולגעור בחוטא כל עוד אין הוא מכה אותנו, מקלל אותנו או נוזף בנו.6 אך כל זאת – רק אם יש סיכוי סביר שהתוכחה תיפול לבסוף על אוזניים קשובות. אחרת, מוטב להימנע מתוכחה: "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".7

ראו את ההבדל בין שתי הגישות. הנביא נוקט עמדה הרואית, אך אינו לוקח אחריות: אם העם לא הקשיב, זו הבעיה שלו. חז"ל, לעומת זאת, ויתרו על ההרואיות: על המעמד המורם-מעם של המוכיח, ועל החובה לדבר גם אל מי שלא רוצה לשמוע. למעשה, הם גרסו דמוקרטיזציה של האחריות על התוכחה, והחילו אותה על כולם. אך הם הפגינו רגישות עילאית באשר ליעילותה של התוכחה. אם יש סיכוי לשנות אדם לטובה, חובה לנסות מאה פעמים. אבל אם אין שום סיכוי, מוטב לשתוק. גישה זו אינה רק חכמה, אלא גם אפקטיבית מאוד.

דוגמה נוספת היא מושג השלום. נבואות השלום העולמי הן מן היפות שבפרקי הנבואה. הנה למשל פסוקיו המפורסמים של ישעיהו:

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם ... לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו יא, ו-ט).

הביטו עכשיו בדברי חז"ל: "מחזיקין ידי גויים בשביעית, אבל לא ידי ישראל, ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום"; "עיר שיש בה ישראל ועובדי כוכבים, הפרנסין גובין מישראל ומעובדי כוכבים מפני דרכי שלום ומפרנסין עניי עובדי כוכבים [ועניי] ישראל מפני דרכי שלום, [מספידין] וקוברין מתי עובדי כוכבים מפני דרכי שלום [מנחמין] אבלי עובדי כוכבים מפני דרכי שלום".8

גם כאן ההבדל מזדהר. מה שאצל הנביאים הוא חזון מהמם לעתיד לבוא, אצל חז"ל הוא כללים מעשיים בדבר יחסי שכנות טובה, דרכים לשמירת הדו-קיום בשלום בין הקהילה היהודית לשכניה הגויים. היו בכך רוחב מחשבה, נדיבות ומעשיות.

ישנן עוד דוגמאות רבות. חז"ל השיגו דבר בלתי-רגיל. דווקא באמצעות ההליכה בקטנות ובמעשיות גרמו לעם לשמור אמונים לאלוהיו. בתקופת המקרא, בני ישראל התפתו שוב ושוב לעבודה זרה ולמעשים זרים. הנביאים אף הגיעו לא-פעם לכלל ייאוש. ואילו בתקופת חז"ל היהודים נעשו לעם המוגדר על ידי דת, מצוות, לימוד ותפילה – המתקיימים באופן וולונטרי ונשמרים בחירוף נפש למרות הלחצים הכבדים שהפעילו עליהם דתות-הרוב להמיר את דתם. זאת מפני שהחכמים לא התמקדו בחזונות רחוקים. הם פיתחו תוכניות פעולה מעשיות. אולי חסרה בהן דרמה, אבל הן השיגו את מטרתן.

חכמים, אולי להפתעתם, הבינו זאת: במקום שהנביאים כשלוּ, הם הצליחו. אני מאמין שמוסדות מסוגה של הנבואה יכולים לשרוד כשהם מתרגמים אידיאלים אוטופיים לתוכניות פעולה מעשיות ביומיום. גדולתם של חכמינו, שטרם זכתה להכרה העולמית הראויה לה, הייתה שהם אימצו את חזונות הנביאים – אך לאורם שרטטו מפות דרכים מעשיות, המלמדות כיצד לחתור אל היעד הנשגב צעד אחר צעד במציאות הקיימת.


1משנה תורה, הלכות יסודי התורה ט, ב.
2בבא בתרא יב ע"ב.
3שם ע"א.
4משנה, אבות א, א.
5בבא מציעא לא ע"א.
6ערכין טז ע"ב.
7יבמות סה ע"ב.
8משנה, שביעית ד, ג; תוספתא גיטין ג, יח; גיטין נט ע"א – סא ע"א.