הפרשה פותחת בתיאור פשוט לכאורה:

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱ-לֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף. וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות יג, יז-יח).

אלוהים לא הוליך את העם לארצו המובטחת דרך חוף הים התיכון, אף כי זהו המסלול הישיר. הטעם לכך הוא שהציר מבוצר. ציר ראשי זה הוא הנתיב הנוח לצבאות זרים מצפון מערב, כגון צבא החיתים, לפלוש למצרים, והמצרים בנו לאורכו שרשרת מצודות. בני ישראל עלולים לגלות שהדרך בלתי עבירה, ולחזור למצרים.

אולם אם נהרהר בדבר, יהיו לנו כמה סיבות לתהות. ראשית: המסלול החלופי היה מסוכן אפילו יותר. אלוהים הוליך את בני ישראל דרך המדבר לים סוף. וכך, כפי שתספר התורה מיד, הם נקלעו בכף בין המצרים הרודפים אחריהם לבין הים. כשזה קרה, הם נבהלו מאוד. הם לא היו מוכנים למלחמה, ואימה נפלה עליהם. מדוע, אם כך, הלכו בני ישראל במסלול הזה? לכאורה הוא הגרוע מכולם.

שנית, אם אלוהים לא רצה שבני ישראל יראו מלחמה, ואם הוא חשש שבמקרה כזה הם ירצו לשוב מצרימה, למה יצאו בני ישראל מארץ מצרים חמושים, מצוידים לקרב?

שלישית, אם אלוהים לא רצה שבני ישראל יראו מלחמה, למה דרבן את פרעה לרדוף אחריהם? התורה אומרת זאת במפורש: "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם, וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (יד, ד). שלש פעמים בפרק אחד, פרק יד המספר על המרדף ועל קריעת ים סוף, אומרת התורה שאלוהים הקשה את לב פרעה (בפסוקים ד, ח ו-יז).

התורה מסבירה את המניע של הקדוש ברוך הוא: "וְאִכָּבְדָה", כלומר כבודי יתגלה. תבוסת צבא מצרים על הים תשמש מזכרת נצח לעוצמת האל. "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'". מצרים תלמד שיש כוח חזק אפילו ממרכבות ומחילות צבא. אבל פתיחת הפרשה שלנו מלמדת שה' התמקד ברגשות של בני ישראל – לא בכבודו או באמונתם של המצרים. אם רצה האל שבני ישראל לא יראו מלחמה, כאמור בפסוקי הפתיחה, למה תמרן את המצרים כך שיהיו עדים לתבוסה על הים?

רביעית: אלוהים לא רצה שתהיה לבני ישראל סיבה לרצות לשוב למצרים. והנה, על שפת ים סוף, במסלול החלופי, הם דווקא אמרו למשה דבר דומה מאוד לזה:

הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם? הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר "חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם"? כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר! (יד, יא-יב)

חמישית: האל רצה לנער מבני ישראל את מנטליות עם העבדים, ולפתח בהם את הביטחון העצמי שיידרש להם במלחמת הכיבוש של ארץ ישראל. למה, אם כן, סובב את הדברים כך שבני ישראל יהיו נתונים במלכודת על הים, ושם יכוון אותם משה לעשות בדיוק ההפך – להשאיר את ההצלה לה'? הנה, כך אמר משה לעם:

אַל תִּירָאוּ. הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם. כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן (יד, יג-יד).

הנס שאירע מיד לאחר מכן נצרב עמוק כל כך בתודעה היהודית, שאנו קוראים את שירת הים מדי יום בתפילת שחרית. קריעת ים סוף הייתה, בדרכה, הנס הגדול מכל הניסים. אבל היא לא תרמה לתודעה היהודית לא ביטחון עצמי ולא הסתפקות עצמית. "ה' יילחם לכם ואתם תחרישון". המצרים ינוצחו לא בידי בני ישראל אלא רק בידי האל, ולא בלוחמה קונבנציונלית אלא בנס. איך אמורה היתקלות זאת ללמד את בני ישראל לטפח אומץ?

שישית: בסוף הפרשה מסופר על קרב נוסף, הפעם עם עמלק. הפעם אין שום תלונה מצד העם, לא פחד, לא טראומה, לא ייאוש. יהושע מנהיג את העם בקרב. משה, נתמך בידי אהרן וחור, עומד בראש הגבעה, ידיו מורמות, והעם נושא את עיניו לשמיים, שואב מהם תעצומות – וגובר על האויב.

לאן נעלם הפחד שנחזה בפסוק הראשון בפרשה? אל נוכח פני עמלק הבא להורגם, שמבחינות מסוימות מפחיד יותר מצבא מצרים, בני ישראל לא אמרו שהם רוצים לחזור מצרימה. עצם שתיקתו של העם עומדת בניגוד קוטבי לתלונותיו הקודמות על מים ואוכל. בני ישראל מתגלים כלוחמים טובים.

איך התחוללה תמורה כזאת בין תחילת הפרשה לסופה? בתחילתה, אלוהים הוא מגונן ועושה-ניסים. בסוף, הוא מאחורי הקלעים. הוא לא נלחם בעצמו בקרב עם העמלקים, אלא נוסך בבני ישראל את הכוח להילחם בעצמם. בפתיחה, בני ישראל המגלים שהמצרים בעקבותיהם נבעתים וזועקים שהם רוצים לחזור למצרים. בחתימה, בבוא העמלקים, בני ישראל נלחמים ומנצחים.

מה נשתנה?

דומני שהתשובה טמונה בדבר שהוא אולי התיעוד הראשון בהיסטוריה למה שעתיד היה להיחשב עיקרון צבאי מרכזי. במקרה מפורסם במיוחד, יוליוס קיסר שהוביל את חייליו במלחמתו לתפיסת השלטון ציווה עליהם לחצות את נהר הרוביקון. צעד זה היה אסור באיסור חמור על פי החוק הרומי. עתה, משעשו את העבירה, נותרה להם הברירה לנצח במלחמה או להיות מוצאים להורג. מכאן הביטוי "לחצות את הרוביקון".

עוד דוגמה: הרנן קורטֶס, מפקד כיבוש מקסיקו בידי ספרד בשנת 1519, שרף את הספינות שהביאו לשם את אנשיו. כך, לא הייתה להם אפשרות לברוח. הברירה הייתה להילחם או למות שם. גם כאן נולד ביטוי: "לשרוף את הספינות".

המשותף למקרים הללו הוא הרעיון שלפעמים צריך לחסום את הדרך חזרה, לחתוך את קווי הנסיגה, לא להותיר כל אפשרות למנוּסָה מתוך פחד. זוהי אסטרטגיה רדיקלית, הננקטת כאשר סיכויי הניצחון גבוהים אך נדרשות תעצומות אומץ חריגות. זהו הגיון הדברים בפרשת השבוע שלנו, ואלמלא הוא קשה להבינה.

לפני שבני ישראל חצו את ים סוף, הם היו מבוהלים. אבל משחצוהו, לא הייתה להם דרך נסיגה1. נכון, הם המשיכו להתלונן על מים ועל אוכל. אבל יכולתם להילחם בעמלק ולגבור עליו הוכיחה כמה עמוק היה השינוי שעברו. הם חצו את הרוביקון. הספינות שלהם נשרפו. הם הסתכלו רק קדימה, כי לא נותרה דרך אחורה.

הרשב"ם, בהערה מעניינת,2 קושר בין שלושה סיפורים: מאבק יעקב והמלאך בנחל יבוק, רצונו של האל להמית את משה בעת שחזר ממדיין למצרים (שמות ד, כד), וסיפור יונה באונייה המחַשבת לטבוע. כל השלושה, הוא אומר, נתקפו פחד כאשר נמצאו בסכנה או במצוקה, וכולם רצו לברוח. ובכל המקרים הללו, הסכנה הייתה דרכו של האל לחסום את מסלול הנסיגה.

לכל מעשה גדול מתלווה פחד. אנחנו מפחדים מפני כישלון. לפעמים אנחנו פוחדים דווקא מפני הצלחה. אנחנו שואלים עצמנו – האם אנו ראויים? האם נוכל לאחוז בהישג? אנחנו מעדיפים את מבטחו של המוכּר, את החיים בצורתם שכבר ידועה לנו. אנחנו מפחדים מפני הבלתי-נודע, מפני הארץ שאין לה מפה. גם המסע עצמו חושף את נקודות התורפה שלנו. עזבנו את הבית; טרם הגענו ליעד. הרשב"ם אומר לנו שאם כך אנחנו מרגישים, אל לנו להתבייש. גם גדולי עולם הרגישו פחד. אומץ איננו היעדר פחד. אומץ פירושו להרגיש פחד – ולפעול בכל זאת.

לפעמים, הדרך היחידה לפעול היא לדעת שאין דרך חזרה. פרנץ קפקא ניסח זאת כך: "מנקודה מסוימת ואילך אין עוד חזרה. אל הנקודה הזאת יש להגיע".3 לבני ישראל, נקודה זו הייתה ים סוף – ועל כן חשוב היה כל כך שיגיעו אליה כבר בתחילת מסעם. זה היה קו האל-חזור; הנקודה המכרעת שממנה אפשר להמשיך רק קדימה.

אני מאמין כי כמה מן התמורות החיוביות הגדולות בחיינו מגיעות כאשר חצינו את ים סוף שבדרך אל האתגר שלנו, ואין לנו דרך חזרה. יש רק דרך קדימה. שם נותן לנו אלוהים את הכוח להילחם ולנצח.


1אומנם, על פי דעה במדרש, בני ישראל יצאו מהים באותו חוף שאליו נכנסו. ככל הידוע לי זו דעת מיעוט.
2בפירושו לבראשית לב, כא-כט.
3פרנץ קפקא, "עיונים בחטא, בסבל, בתקווה ובדרך האמיתית" (א), מימרה מס' 5, מגרמנית: רן הכהן, מטעם 1.