בשיחותיי לפרשת וירא אני מרבה להתייחס לעקדת יצחק, ובכל פעם מחדש אני מציע פרשנות שונה מעט מאלו שנתנו המפרשים הקלאסיים. אני עושה זאת מסיבה פשוטה.

התורה, והמקרא כולו, מחשיבים קורבנות-ילדים לרעה חולה מן הסוג הגרוע ביותר. הקרבת ילדים הייתה רווחת בעולם העתיק. בספר מלכים ב' (ג, כו-כז) מסופר כי מישע מלך מואב העלה את בנו הבכור לקורבן לאל כמוש במהלך מלחמה נגד ישראל, יהודה ואדום. לוּ נועד הניסיון של אברהם לבחון את נכונותו להקריב את בנו, כי אז, על פי מערכת הערכים של התנ"ך עצמו, היה הניסיון הזה מוכיח שאברהם אינו טוב ממלך פגאני.

ועוד: התורה רואה באברהם דמות מופת של אבהות. שמו המקורי היה אברם – אב רם, אבא נישא וחשוב – והוחלף באברהם כדי להוסיף לו את המשמעות "אב המון גויים". הא-ל אמר כי הוא בחר באברהם "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט), כלומר כי הוא יהיה אב-מחנך למופת. אב למופת איננו מקריב את בנו.

הפרשנות הקלאסית, זו שהציעו רוב המפרשים, יפה ונוגעת ללב. אברהם הראה שהוא אוהב את א-לוהיו אפילו יותר ממה שהוא אוהב את בנו. אבל, מן הטעמים שציינתי זה עתה, אני מעדיף להמשיך לתור אחר פירושים אחרים. אין ספק שאברהם הועמד בניסיון; שהניסיון היה קשור ביצחק; ושהוא בחן את אמונתו של אברהם במצב קיצוני. אבל הדבר שנבדק בניסיון זה היה אחר.

לסיפור חייו של אברהם יש מאפיין מתסכל: שורר נתק בין ההבטחות שהבטיח לו הא-ל לבין המציאות. שבע פעמים הבטיח לאברהם את הארץ. והנה כאשר מתה שרה אשתו לא הייתה לו אפילו חלקת קרקע משלו לקבור אותה, והוא נאלץ לקנות אחוזת קבר במחיר אסטרונומי.

כבר בפתיחת הסיפור נקרא אברם לעזוב את ארצו, את מולדתו ואת בית אביו, והבטיח לו הא-ל "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה" (יב, א-ב). בלי פקפוק ובלי היסוס יצא אברהם, החל במסע, והגיע לארץ כנען. הוא בא עד מקום שכם ובנה שם מזבח לה'. משם המשיך לבית-אל, ושוב בנה מזבח. ואז, כמעט מיד, אנו קוראים: "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ" (שם, י).

אברהם ובני ביתו נאלצו לרדת למצרים. שם נשקפה סכנה לחייו. הוא ביקש משרה אשתו להעמיד פנים שהיא אחותו, וכך שם אותה למתחזה (מהלך שרמב"ן מבקר בחריפות). איפה הייתה אז הברכה הא-לוהית? איך ייתכן שמי שנענה לקריאת הא-ל ועזב את ארצו מוצא עצמו במצב עניינים בלתי נסבל מבחינה מוסרית, ונאלץ לבחור בין בקשה מאשתו לחיות בשקר לבין מוות בסבירות גבוהה עד ודאית?

מתחיל להסתמן כאן דפוס. אברהם לומד כי בין הבטחות לבין קיומן יש דרך ארוכה ונפתלת. לא מפני שהא-ל אינו מקיים את דברו, אלא משום שעל אברהם וצאצאיו הוטל להביא לעולם בשורות חדשות: חברה של קודש, אומה המיוסדת על ברית, זניחת האלילות, קוד התנהגות קפדני, ומערכת יחסים קרובה באופן חסר תקדים בין א-ל לבין עם. לשם כך נדרשת אומה של חלוצים. הבורא לימד את אברהם מרגע ההתחלה שלשם כך נדרשות תעצומות אישיוּת יוצאות דופן – כי בעולם האנושי שום תמורה גדולה אינה מתרחשת בן לילה. צריך להמשיך ללכת גם כשאנו עייפים ואובדי דרך, יגעים ומדוכדכים.

א-לוהים יקיים כל מה שהבטיח. אבל לא מיד. ולא ישירוֹת. נדרש שינוי בעולם הממשי של חיי היומיום, ולשם כך רבון העולם מחפש אנשים שאמונתם עיקשת ועמידה בפני כל המכשולים. וזה לב סיפור חייו של אברהם.

בולט הדבר במיוחד בסוגיית הבטחת הצאצאים. ארבע פעמים דיבר על כך השם עם אברהם: (1) "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ" (יב, ב). (2) "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה" (יג, טז). (3) "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם"; וַיֹּאמֶר לוֹ, "כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ" (טו, ה). (4) "לֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (יז, ה-ו).

ארבע הבטחות גדלות והולכות. אברהם יהיה אביה של אומה גדולה, זרעו יהיה רב כעפר הארץ ואף ככוכבי השמיים, ולבסוף, לא רק לאומה אחת הוא יהיה אב כי אם לאומות רבות, "המון גויים". אברהם שמע את ההבטחות ושם בהן מבטחו. "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (טו, ו). ואז א-לוהים משמיע לאברהם חדשות עגומות. בנו מהגָר, ישמעאל, לא יהיה יורשו הרוחני. א-לוהים יברך אותו ויעשהו לגוי גדול, אבל "וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק אֲשֶׁר תֵּלֵד לְךָ שָׂרָה לַמּוֹעֵד הַזֶּה בַּשָּׁנָה הָאַחֶרֶת" (יז, כא).

ארבע הבטחות אלו לצאצאים לאין-ספור, וההבטחה הנוספת כי יורש הברית יהיה יצחק, הן הרקע שעלינו לקרוא לאורו את המילים המצמררות "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ, אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (כב, א-ב).

הניסיון לא היה בשאלה אם לאברהם יהיה העוז להקריב את בנו. כפי שראינו, אומץ כזה היה אפילו לעובדי גילולים כמו מישע מלך מואב. זה היה נוהג נפוץ במזרח הקדום, ותועבה היא בעיני התורה.

הניסיון לא היה בשאלה אם לאברהם יהיה הכוח לוותר על דבר שהוא אוהב. הרי הוא כבר הוכיח זאת פעם ופעמיים. תחילה ויתר על ארצו ועל מולדתו ועל בית אביו, על כל מה שהיה מוכר לו, על כל מה ששֵם בית נקרא עליו. ובפרק הקודם הוא ויתר על בנו בכורו ישמעאל, אשר אהבתו אליו ניכרת היטב מן הפסוקים. האם היה ספק, ולו קל שבקלים, שאברהם יוותר למען א-לוהים גם על יצחק? הלא יצחק היה מלכתחילה מתנה פלאית מבורא עולם, פרי עדנה ניסית אחרי בלוֹתה של אימו.

הניסיון נועד לבחון אם אברהם יכול לחיות עם סתירה בוטה, לכאורה, בין דבר הא-ל עכשיו לבין דבר הא-ל בהזדמנויות קודמות, עת הבטיח לו צאצאים ועת הבטיח שיצחק ימשיך את הברית.

חז"ל הכירו בכך שיש פסוקים "המכחישים זה את זה", וקבעו כי במקרים אלה "יבוא השלישי ויכריע ביניהם". אברהם חווה מציאות כזאת. הוא עמד בפני סתירה בין דברים שונים שאמר לו הא-ל – והיגד נוסף שיכריע בין הסותרים לא נראה באופק. זה היה המבחן. האם אברהם יכול לחיות עם אי-ודאות?

אברהם עמד בו. הוא התכונן להקרבה – אבל לא סיפר לאיש. ביום השלישי במסע להר המוריה אמר לנערים שליוו אותו ואת יצחק, "שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמֹור וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (כב, ה). כאשר שאל אותו יצחק "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?" ענה לו, "אֱ-לֹהִים יִרְאֶה לֹּו הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי" (שם ז-ח). אמירות אלו מובנות בדרך כלל כהתחמקויות דיפלומטיות. אך לי נראה כי אברהם התכוון בדיוק למה שאמר. הוא ידע שא-לוהים הורה לו להקריב את בנו, אבל ידע גם שא-לוהים הבטיח לו ברית-עולם עם בנו זה.

נקודת הניסיון בעקדת יצחק לא הייתה ההקרבה, כי אם האי-ודאות. עד שנגמר הניסיון, אברהם לא ידע לְמה להאמין ואיך העניין ייגמר. הוא האמין שהא-ל אשר הבטיח לו בן לא יאפשר לו להקריב את בנו. הוא האמין שאכן בסופו של דבר יחזרו הוא והנער יצחק אל הנערים היושבים עם החמור, ושא-לוהים יראה לו שה לעולה. אבל הוא לא ידע איך זה יקרה. איך תיפתר הסתירה הזאת שבין הבטחת הא-ל לבין מצוותו. בינתיים עליו לעשות את אשר הוא אומר לו.

המשורר ג'ון קִיטְס ניסה להגדיר את הגורם שבזכותו היה שייקספיר גדול כל כך מיוצרים אחרים. במכתב ידוע לאחיו ג'ורג' ותומס, משנת 1817, כתב שלשייקספיר היה "הכישרון השלילי – כלומר, המסוגלות לשהות בתוך אי-ודאות, מסתורין, ספקות, בלי לצאת למצוד עצבני אחר עובדות והיגיון". שייקספיר, במילים אחרות, היה פתוח לחיים בכל רבגוניותם ומורכבותם, ניגודיהם וסתירותיהם, ואילו סופרים אחרים, פחותים ממנו, ניסו לצמצם אותם לתבנית פילוסופית יחידה. מה ששייקספיר היה לַספרות, אברהם היה לאמונה.

אני מאמין שאברהם לימד אותנו כי האמונה איננה ודאות, אלא היא האומץ לחיות עם אי-ודאות. היה לו הכישרון השלילי. הוא ידע שההבטחות יתקיימו; הוא הצליח לפעול מתוך חוסר-ידיעה איך זה יקרה ומתי.