בפתח שירת האזינו מדמה משה את התורה, את בריתו של עם ישראל עם האל, למֵי הגשם היורדים אל האדמה כדי שתצמיח את יבולה:

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,

תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא

וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב (דברים לב, ב).

דבר האל דומה לגשם בארץ יבשה. הוא מרווה את האדמה, מולידהּ ומצמיחהּ. אנו, בני האדם, יכולים לעשות הרבה למען הצלחת יבולינו: לחרוש את האדמה, לזרוע ולשתול. אבל עם כל מאמצינו, ההצלחה תלויה בדבר שאינו בשליטתנו. אם הגשם לא יירד לא יהיו יבולים, גם אם נשתדל מאוד. כך גם הצלחתו של עַם ישראל. אסור לו להתפתות למחשבה "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח, יז).

אך אין זה קו הדמיון היחיד בין התורה למטר. במדרש ההלכה ספרי מציעים התַנאים שורה ארוכה של רעיונות; הנה אחד מהם:

"יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" – מה מטר זה יורד על האילנות, ונותן בהם מטעמים לכל אחד ואחד – לפי מה שהם בגֶפן, לפי מה שהם בזית, לפי מה שהן בתאנה – כך דברי תורה: כולם אחת, ויש בהם מקרא ומשנה הלכות ואגדות.

"כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא" – מה שעירים הללו יורדים על עשבים ומעלים אותם, ויש בהם ירוקים ויש בהם אדומים ויש בהם שחורים – כך דברי תורה: יש בהן רבנים, יש בהן כשרים, יש בהן חכמים, ויש בהם צדיקים, ויש בהם חסידים.1

התורה אחת, אבל היא מתבטאת במגוון אופנים והשפעות. היא מולידה סוגים שונים של לימוד ומינים שונים של מידות. יש הטוענים נגד התורה שהיא נעדרת גמישות ומכתיבה לכולם צו אחד ותבנית אחת. המדרש שלפנינו אינו רואה כך את פני הדברים. התורה מדומה לגשם מפני שהגשם מאפשר לכל צמח לממש את הפוטנציאל הייחודי הגלום בו. אנו, בני האדם, איננו זהים זה לזה, והתורה איננה שואפת להכניסנו לתבנית אחת. כמאמר חז"ל במשנה מפורסמת: "אדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו".2

מקורות היהדות מדגישים שוב ושוב את עניין השוני. למשל, כאשר משה מבקש מהאלוקים למנות לו ממשיך, הוא נוקט ביטוי בלתי-רגיל: "יִפְקֹד ה', אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר, אִישׁ עַל הָעֵדָה" (במדבר כז, טז). מבאר רש"י:

"אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת" למה נאמר? אמר לפניו [משה לאל]: "ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך דעתו של כל אחד ואחד, ואינן דומין זה לזה. מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו".

אחת מדרישות הסף ממנהיג – כך עולה מן המקורות – היא היכולת לכבד את ההבדלים שבין בני אדם. הרמב"ם מדגיש זאת ב'מורה נבוכים':

כבר הובהר בתכלית ההבהרה שהאדם הוא מדיני בטבעו, ושטבעו שיהיה בחברה. אין הוא כשאר בעלי החיים שאין להם הכרח לחיות בחברה. מרוב שהמין הזה מורכב – כי הוא המורכב האחרון, כפי שאתה יודע – רב השוני בין פרטיו עד שכמעט אינך מוצא בכלל שני פרטים התואמים במין ממיני התכונות, אלא במידה שאתה מוצא את צורתם החיצונית תואמת... שוני אישי גדול כמו זה אינו מצוי בשום מין ממיני בעלי החיים... מכיוון שטבע האדם מצריך שבפרטיו יהיה שוני כזה, ולטבעו הכרחיים החיים בחברה, בהכרח לא ייתכן שתתקבץ חברה זאת אלא באמצעות מנהיג אשר יקבע שיעור ומידה למעשיהם, ישלים את החסר וימעיט את המוגזם, ויקבע מעשים ודרכי מוסר שעל כולם לבצעם תמיד בדרך אחת, עד שהשוני הטבעי יוסתר על ידי ריבוי התיאום שבתוקף-קביעה, ואז החברה תהיה מסודרת.3

הבעיה הפוליטית היסודית, בעיני הרמב"ם, היא הצורך להסדיר את ענייניהם שבל בני האדם בדרך שתכבד את האינדיבידואליות שלהם אך לא תיצור תוהו ובוהו.

רעיון דומה משתמע ממימרת חז"ל מפתיעה: "תנו רבנן: הרואה אוכלוסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים', שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה".4 אפשר היה לצפות שהברכה על ראיית המוני אנשים מישראל תעסוק בריבוי, בכמות הגדולה; בקולקטיביות.5 כאשר רואים המוני אנשים, הייחודיות של כל פרצוף ופרצוף מיטשטשת בעינינו. אך חז"ל בחרו להפנות את תשומת לבנו דווקא להפך מכך: שכל יחיד ויחיד בהמון הוא אדם בעל דעות משלו: תקוות, חלומות, פחדים ושאיפות.

כך הוא גם באשר ליחסים בין חכמים לבין עצמם. המשנה אומרת:

משמֵת רבי מאיר, בָּטלו מושלי משלים. משמת בן עזאי, בטלו השקדנים. משמת בן זומא, בטלו הדרשנים... משמת רבי עקיבא, בטל כבוד התורה. משמת רבי חנינא בן דוסא, בטלו אנשי מעשה. משמת רבי יוסי קטנותא, פסקו חסידים. ולמה נקרא שמו קטנותא? שהיה קטנותן של חסידים. משמת רבן יוחנן בן זכאי, בטל זיו החכמה... משמת רבי, בטלה ענוה ויראת חטא.6

וזהו רק חלק מהרשימה. אין תבנית אחידה של "חכם". לכל אחד סגולה ייחודית משלו, תרומה יוצאת דופן למורשת המשותפת. ובעצם, חז"ל אינם מחדשים כאן: כך עולה גם מן המקרא. בתנ"ך אין מודל יחיד לדמות מופת דתית. משה, אהרן ומרים מצטיירים כבעלי תכונות אישיות שונות. מלכים, כוהנים ונביאים ממלאים תפקידים שונים בחברה הישראלית. אפילו בין הנביאים, "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד".7 אליהו היא קנאי, אלישע עדין. הושע דיבר על אהבה, עמוס על צדק. חזונות ישעיהו פשוטים ובהירים מחזונות יחזקאל.

גם במעמד הר סיני עצמו, כל יחיד שמע באותן מילים עצמן דבר-מה שונה מעט, על פי כוח הבנתו:

אילו היה כתוב "קול ה' בכֹחוֹ" לא היה העולם יכול לעמוד, אלא "קוֹל ה' בַּכֹּחַ" (תהילים כט, ד): בכח של כל אחד ואחד. הבחורים לפי כחן והזקנים לפי כחן והקטנים לפי כחן. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל, "לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה יש בשמים; אלא תהיו יודעים שאני הוא ה' א-להיך, שנאמר 'אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ'".8

על פי המהרש"א, יש 600 אלף פרשנים פוטנציאליים לתורה: כל יחיד במעמד הר סיני עשוי להבין את משמעות הדברים אחרת. הפילוסוף עמנואל לוינס הסביר:

ההתגלות בתור מה שקורא לייחודי שבי, זה הסימון המתאים למסמן ההתגלות. הכול קורה כאילו ריבוי האנשים – האין זו עצם משמעות האישי? – הוא התנאי למלאות "האמת המוחלטת", כאילו כל אדם, בייחודיותו, מבטיח היבט ייחודי של האמת בהתגלות וצדדים מסוימים שלה, אשר לא היו מתגלים לעולם אם אנשים מסוימים היו נפקדים מן האנושות.9

התורה היא אם כן היפוכה של הסיסמה הלטינית הרווחת בארה"ב, E pluribus unum, "מן הרבים – אחד". על פי התורה, דווקא מן האחד צומח ריבוי. פלא הבריאה הוא שהאחדות שבשמיים יוצרת רבגוניות על הארץ. התורה היא הגשם המזין את הריבוי הזה, באַפשרה לכל אחד מאיתנו להיעשות למה שרק הוא יכול להיות.


1ספרי, האזינו ש"ו.
2משנה, סנהדרין ד, ה.
3מורה נבוכים ב, מ. תרגום מיכאל שורץ, אוניברסיטת תל-אביב: תשס"ג, כרך א, עמ' 397.
4ברכות נח ע"א.
5על כוחו של ההמון ראו ספרו של אליאס קנֶטי ההמון והכוח, מגרמנית: עמשי לוין, תל-אביב: צ'ריקובר, 1979.
6משנה, סוטה ט, טו.
7סנהדרין פט ע"א.
8שמות רבה כט, א.
9עמנואל לוינס, "ההתגלות במסורת היהודית", בתוך לוינס, מעבר לפסוק, מצרפתית: אליזבת גולדווין, ירושלים: שוקן, תשס"ז, עמ' 179.