פעמיים בתורה – בפרשת בחוקותיי שבסוף ספר ויקרא ובפרשת כי תבוא – משמיע משה נבואות קללה קשות בדבר האסונות שייפלו על עם ישראל אם לא יקיים את שליחותו כעם השם. אלו הן רשימות נוראות. עד היום אנו נוהגים שהקורא בתורה בבית הכנסת קורא אותן בקול חלוש ובמהירות. הן ידועות גם בכינוי פרשיות התוכחה, וככאלו עלינו להבינן.

אין לפרש את הפרשיות הללו כנבואות זעם ואיום: עשו כך וכך פן תיענשו. לא כך דיבר האל, לא זאת אמר משה. האל אינו רוצה שבני ישראל ימלאו את ייעודם מתוך פחד, אלא מתוך אהבה. האוזן הרגישה תשמע בנבואות התוכחה נימה של הפצרה נרגשת. האפשרות שהקללות תתגשמנה אינה רצויה לא לאלוקים, לא למשה ולא לישראל. אבל זהו הסיכון שבשליחותו של ישראל – עם קטן בין אימפריות כבירות, אמונה מהפכנית בלב כוחות של ריאקציה, מחויבוּת עיקשת לערער על אלילי הזמן. הסיכון הוא שדברים רעים יקרו לו אם לא ידבק בתפקידו. ההיסטוריה היהודית מצטיירת כאן יותר כשיגור חללית מאשר כנהיגה במכונית: תקלה מכנית תגרום לנהג לעצור בצד הדרך ולהזמין גרר – אך בחלל תחולל אסון.

ההבדלים בין שתי התוכחות רבים. הראשונה, בספר ויקרא, מובאת כציטוט מפי השם, ואילו השנייה היא נאומו של משה. הראשונה מופנית אל בני ישראל כמכלול: היא כתובה בגוף שני רבים. השנייה פונה אל כל יחיד ויחיד, וכתובה בלשון "אתה". הראשונה נגמרת בהפצעתה של נחמה: למרות כל המוראות האל לא ייטוש את עמו. העם ישוב אל האל והאל ישוב אל העם. ואילו לתוכחה השנייה סוף קודר שנחמה אין בו. בני ישראל יִגלו למצרים ושם, רצוצים וחסרי כול, ינסו נואשים למכור את עצמם לעבדות אך איש לא יחשוק בסחורה. על פי הרמב"ן, התוכחה הראשונה מנבאת את חורבן בית ראשון והשנייה את חורבן בית שני ואת סבלות היהודים תחת מגפי רומא. אבל יש הבדל נוסף, והוא מעמידנו על רוחק ראייתו המפליא של משה.

בתוכחה שבפרשת בחוקותיי מדבר האלוקים על שבר בתשתית הקשר שבין ישראל לגואלו. השפה קשה: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם" (ויקרא כו, טו); וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (כו, כא). על הפרק עומד מרד פעיל של בני ישראל באל. שונה ממנה התוכחה בפרשת כי תבוא. כאן אין מדובר בהפרה זדונית של רצון האל, אלא בדבר עדין יותר שכמעט ואינו נראה כחטא. מדוע ייגזר על עם ישראל סבל? "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז).

משה מגיע כאן לשיאו של מסר פרדוקסלי שהוא העביר לאורך נאומיו בספר דברים. הנה הוא בתמצית. במשך ארבעים שנה נדדתם במדבר אתם והוריכם. אלה היו ימים קשים, ימי בלי-בית, ורק בניסי-ניסים היו לכם מים ומזון. עתה הגעתם אל פתחה של הארץ המובטחת. אתם ודאי חושבים שהגעתם אל המנוחה ואל הנחלה והמסות תמו. אך לא כך יהיה. להפך: הניסיון הקשה רק מתחיל, והוא יהיה קשה מכולם כי הוא לא ייראה כניסיון: "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח, יב-יד).

זהו מסר חשוב ופרדוקסלי, מסר שהתממש. עמדנו עליו בשיחותינו בשבועות הקודמים. דווקא כאשר יש לנו שפע להודות עליו לבורא העולם, גדלה הסכנה שלא נודה לו ואפילו חלילה שלא נדע את בוראינו. וכך, בכל המסות האיומות של הגלות – נדודים וגירוש, שמד ומוקד, גטאות ופוגרומים – היהודים התפללו לאלוהיהם, למדו את תורתו, שמרו את מצוותיו, הנחילו את משנתו לילדיהם ודבקו בזהותם היהודית. הם היו עם "שיכור אלוהות". אך כאשר השיגו שיווי זכויות והחברה פתחה בפניהם את שעריה – המונים מקרבם נטשו את אלוהיהם.

איך ידע משה שכך יהיה? הוא ידע, וכיום יודעים גם אנחנו. במאמרנו לפרשת עקב השנה, "זיכרון לפני עצמאות", עמדנו על כך שקושי גדל ככל שהמודעות לו קטנה. מעניין שהדבר רמוז בפסוק הראשון בברכת הכוהנים, "יברכך ה' וישמרך". כאשר אנו מבורכים ביותר אנו זקוקים למרב השמירה. שמירה לא רק על הברכה והשפע, אלא בעיקר מפני האפשרות שהברכה תהפוך לקללה: קללת שכחתו של מקור הברכה. זה סיפורה של תקופתנו. כשהגיעו היהודים אל מרומי ההשפעה וההישג נטשו את היהדות במספרים חסרי תקדים. את זאת חזה משה בתוכחת כי תבוא. כמעט אפשר לומר שהיהודים צריכים לסבול כדי לשרוד.

אל יהי כן, מתחנן משה בלשונו השירית. אמונה זו שהנחלתי לכם מן השמיים איננה דת של טרגדיה, מנגינה בסולם מינורי, סיפור שנכתב בדמעות, קינה. זו אמונה של שמחת חיים. שוב ושוב הוא מדגיש: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא ח, ה); "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱ-לֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד); "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (ל, יט).

עניין זה איננו צדדי ביהדות. הוא נעוץ בלב ליבה. התורה מתחילה בכך שאלוהים ברא את העולם ואת ההוויה "וירא כי טוב". אלוהים מצוי בטוּב של העולם, לא בייסוריו. מבט השוואתי על אמונות ודתות אחרות יגלה שהדבר איננו מובן מאליו בשום אופן. תורות המיסטיקה המזרחיות מלמדות את היחיד להתעלות מעל נפתולי העולם ותהפוכותיו ולהיתלות בהשקטה האישית, בנירוונה. התורות המניכאיות והגנוסטיות גרסו שעולם החומר נברא בידי כוח של רוע, ועל כן כדי להגיע לאלוהי האמת יש לפרוש מן העולם. הפתרון המתבקש מתורות אלו הוא הסגפנות, התנזרות עקרונית מכל עונג. בקצה הנגדי נמצאו פילוסופים כגון אפיקורוס, שטענו כי המציאות האמיתית היחידה היא החומר, ועל כן ראוי לאדם להתמסר להנאות העולם הזה. השקפות אלו קרצו לרבים מאוד לאורך ההיסטוריה. יוצאת דופן הייתה התפיסה היהודית.

אלוהים, היא גורסת, נמצא בחיים. הוא מברך אותנו בחומר כשם שהוא מברך ברוח. הוא מברך אותנו ביבול יפה, בבציר טוב, בארץ זבת חלב ודבש, בשלום ובשלווה. אלוהי ההתגלות והגאולה הוא גם אלוהי הבריאה, ופירוש הדבר שהמבקש את קרבת האלוהים ילך עם הטבע ולא נגדו. היהדות אינה מאמצת לא את הסגפנות ולא את הנהנתנות. הסגפנות היא הכחשה של העונג, והנהנתנות היא סגידה לו. ואילו היהדות מבקשת להעלות את העונג אל הקודש. את האוכל להעלות באמצעות דיני הכשרות וברכות הנהנין; את השתייה – בקידוש בשבתות ובמועדים; את המין בנישואים ובטהרת המשפחה. להיות יהודי הוא להלל את החיים, למצוא בהם את אלוהים, לברך עליהם. להיות יהודי הוא למצוא את השמחה במשפחה ובקהילה, למצוא את המשמעות בלימוד מתמיד של התורה, ולשתף את הזולת בברכות הללו.

היכולת הזאת, לקדש את העונג על ידי ההתענגות מתוך גדרות של קדושה, היא אשר חיסנה את היהדות מפני התסמונת שהחריבה תרבויות אחרות, תסמונת הניוון בעקבות שפע. ביהדות, העונג לעולם אינו רק עונג, אלא, ראשית, הוא מוקדש לאלוהים; שנית, משתפים בו את הזולת; שלישית, יודעים שהוא בא בברכת האל ולא בכוחנו ובעוצם ידינו.

איזו טרגדיה תהיה זו – משה כמו אומר לכל אורך הספר – אם אחרי כל סבלות מצרים ותלאות המדבר, דווקא על סף היעד נאבד את דרכנו. עלינו להישמר פן נשכח להודות לרבון העולם, בשמחה ובטוב לבב, דווקא כשיהיו לנו כל הסיבות לכך. אבל, כמאמר חז"ל, "אין ה' מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה".1 לפני התוכחה מציג משה את מצוות הבאה הביכורים למקדש ברוב טקס. התורה חותמת את פרשיית הביכורים במילים אלו: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ" (דברים כו, יא).

היהדות היא דת של שמחה; של זכירה מאין באנו וממי נתברכנו בכל הטוב. של ידיעה שהשפע שיש לנו הוא פיקדון בידינו מאת הבורא, ושאנו נדרשים, משום כך, להשתמש בו לטובת הכלל ולא רק להנאתנו הפרטית. איני מכיר דרך שפויה וחכמה יותר לראות את המציאות ביציבותה ובשלמותה.

היהדות, ובזאת יופייה, לא שימרה את הטרגדיה כטראומה. היהודים לא נתנו לרדיפות להגדיר אותם. הם התאבלו בתשעה באב ובשאר תעניות, אך לא נתנו ליגון להטביע את יתר ימיהם. הם שמו גבול לתוגה. גם לעמל היומיום הציבו גדר, ומדי שבת בשבתו סעדו כעל שולחן מלכים. רוב ימות השנה היו אולי בגלות, אך בחגיהם תמיד שׂמחו.

את עמוד התווך הזה בחיינו, את העמדת האל בלב החיים וברכתם, אסור לנו לאבד. משה, לפני יותר משלושת אלפים שנה, הבין את מצבנו העכשווי היטב מכפי שמבינים אותו אנו עצמנו. כשהשפע מוליך לשכחה, והשגשוג לאדישות דתית, אנו עומדים בפני האתגר הגדול ביותר של היהדות: לברך על החיים וכך להפוך סיפוקים חומריים להשגות רוחניות.

 


1מגילה יג ע"ב.