בפרשתנו, הדנה בקורבנות, מופיע איסור אכילת הדם: "וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה. כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא ז, כו-כז). אין זה רק עוד איסור בין איסורים. התורה מציבה אותו כערך יסוד. הוא בולט, למשל, כבר בברית שכרת ה' אחרי המבול עם נוח, ודרכו עם כל האנושות: "אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ" (בראשית ט, ד). בנאומי ספר דברים שב משה וחוזר עליו:

רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ, וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ; עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ, לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' (דברים יב, כג-כה).

מה חמור כל כך באכילת דם? הרמב"ם והרמב"ן הציעו הסברים מנוגדים. הרמב"ם, נאמן לקו השוזר את כל 'מורה נבוכים', רואה באיסור זה חלק ממלחמתה הגדולה של התורה נגד האלילוּת. הוא מציין שהתורה משתמשת באותו ביטוי חריף לגבי אדם האוכל דם ולגבי אדם המעביר את בנו למולך לעבודה זרה:

וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ (ויקרא יז, י);

אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ... וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ... וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא... וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו... (ויקרא כ, ב-ה).

ביטוי זה, אומר הרמב"ם, אינו מופיע בתורה בשום הקשר אחר. רק באשר להקרבה למולך ולאכילת הדם – ושניהם, לדידו, עניין אחד: עבודה זרה. גם אכילת הדם הייתה הרגל פגאני. עובדי האלילים, אומר הרמב"ם, האמינו שהדם הוא "מזון השׂטנים, וכאשר אוכל אותו מישהו, הוא נעשה אח לשדים, והם באים אליו ומודיעים לו עתידות".1

הרמב"ן, לעומת זאת, סבר שאיסור אכילת הדם קשור לטבע האדם. מזוננו משפיע עלינו, ואכילת דם בהמה עושה אותנו גסים, בהמיים וחייתיים:

מן הידוע עוד כי הנֶאֱכל ישוב בגוף האוכל והיו לבשר אחד. ואם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב, תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל; כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה.2

איזה הסבר הוא הנכון? ראיות מן הארכיאולוגיה ומן האנתרופולוגיה מעידות כי יש אמת בשני ההסברים. הרמב"ם צדק בשייכו את אכילת אדם לפולחנים האליליים. קורבנות אדם היו נפוצים בעולם העתיק. אצל היוונים, למשל, האל כרונוס דרש קורבנות אדם. על פי המיתולוגיה, המינאדות, מלַוותיו של אל היין דיוניסוס, היו תולשות בידיהן איברים מקורבנותיהן החיים ואוכלות אותן. האצטקים בדרום אמריקה הקריבו קורבנות אדם בהיקף נרחב, מתוך אמונה שהשמש תגווע אם לא תוזן דרך קבע בדם אדם: "כדי למנוע את חורבן העולם הם נטלו על שכמם את המשימה להשקות את השמש באנרגיה החיונית המצויה רק באותו נוזל יקר ערך המקיים את בני האדם".

3ברברה ארנרייך, שהעובדות לעיל לקוחות מספרה 'פולחני דם: מקורותיה וקורותיה של תשוקת המלחמה', משערת – כמוה כוולטר בורקרט, שמדבריו ציטטנו כאן לפני שבוע – שהאימה מפני חיות הטרף הייתה מן החוויות המעצבות של האדם הקדמון. השבטים הקדומים ידעו כי סביר שאחד מן הקבוצה, בדרך כלל נוכרי, נכה, ילד או אולי בעל חיים, ייפול טרף, ושאכילתו – ואכילת דמו – תעסיק לזמן מה את הטורף כך שלשאר תהיה הזדמנות לברוח. זיכרון בראשיתי זה הוטמע בתודעה האנושית והיה לימים הבסיס לפולחני הקורבנות. הדם הוגש לאלים הרעבים למאכל. פולחנים אלה, אומרת ארנרייך, היו "מבחינות רבות חיקוי של ההתנהגות בעת התנפלות טורף. חיה או שמא אדם מן הקבוצה מוקצה לזבח, הנעשה לעיתים במופע מרהיב של אכזריות".

טקסים כאלה מופיעים כאשר שבטים נעשים מאורגנים דיים להפוך מנטרפים לטורפים; הפחד הקדום מפני היטרפות לובש עתה פנים של טקס דתי. כפי שכתב חוקר הדתות והמיתוס מירצ'ה אליאדה, "בטקסי החניכה בתרבויות שונות, הישות האלוהית מדומיינת כחיית טרף: אריות ונמרים באפריקה, יגוארים בדרום אמריקה, תנינים ומפלצות ים באוקיאניה".4

אבל ארנרייך אינה עוצרת בפולחנים הדתיים הפרימיטיביים. לדעתה, אותה תגובה רגשית – פחד ואשמה – שרדה עד ימינו כחלק מן המטען הגנטי שירשנו מעידנים אחרים. הדבר מתבטא בשתי צורות. האחת היא הנטייה האנושית להתלכד לנוכח איום חיצוני. השנייה היא הנכונות להסתכן בהקרבה-עצמית למען הקבוצה. רגשות אלה מופיעים בעתות מלחמה. הם אינם הגורמים למלחמה, אך הם מטעינים אותה ב"אותם רגשות עמוקים – אימה, יראה ונכונות להקרבה – המשווים לה בעינינו קדושה". זהו אחד ההסברים לכך שכה קל להניע ולגייס המונים לנוכח איום חיצוני.

המלחמה היא פעילות של הרס ושל הרס-עצמי. מדוע אם כן היא מוסיפה להתקיים? דבריה של ארנרייך מציעים תשובה. זוהי שרידה מזיקה של אינסטינקטים שהיו נחוצים מאוד לאדם הקדמון, הלַקָּט-צַייד – ונותרו פעילים, אף כי מיותרים, עד ימינו. בני האדם עדיין נרטטים לנוכח אפשרות של שפיכות דמים. אחוזי אימה – וששים אלי קרב.

צדק הרמב"ם כשראה באכילת הדם מעשה אלילי. צדק גם הרמב"ן בהסבירו אותה כתסמין לאכזריות. עתה אנו מבינים את החוכמה מרחיקת הראות הטמונה באיסור אכילת הדם. רק כך אפשר היה לרפא בהדרגה את האדם מאינסטינקט שהושרש בו בחוזקה כשחי בעולם של טורף ונטרף, של ברירה בין מיתה להמתה.

הפסיכולוגיה האבולוציונית לימדה אותנו על שיירים גנטיים אלה מזמנים רחוקים. היות שאין הם רציונליים, קשה לרפאם בכוח התבונה לבדה. לריפויים נדרשים פולחנים, איסורים חמורים ורכישת הרגלים. אלימות וטרור מצלקים גם את פני עולמנו המודרני. האיסור על אכילת דם נותר לבושתנו רלבנטי גם מבחינה זאת. היצר שהוא מבקש לרסן, הקרבת החיים לשם גירוש שדי הפחד, עודו עומד בתוקפו. כאשר ישנו פחד, קל לפנות נגד אלה שאנו רואים כ"אחרים" וללמוד לשנוא אותם. משום כך נדרשים אנו, ובעיקר מנהיגינו, לנקוט עמדה ברורה נגד אינסטינקט הפחד ונגד עוצמתה השוחקת של השנאה. שהרי כל הנחוץ לרוע כדי שיצליח הוא שהאנשים הטובים יישבו בחיבוק ידיים.


1מורה נבוכים ג, מו. בתרגום מיכאל שוורץ, תל-אביב: אוניברסיטת תל-אביב, תשס"ג, כרך ב, עמ' 616.
2רמב"ן לויקרא יז, יא.
3Barbara Ehrenreich, Blood Rites: Origins and History of the Passions of War, New York: Metropolitan, 1997.
4Mircea Eliade, Rites and Symbols of Initiation: The Mysteries of Birth and Rebirth, Dallas: Spring Publications, 1994.