פרשת תרומה מתעדת את ההוראות לבניית המשכן, בית עבודת-השם הקולקטיבית הראשון בתולדות ישראל. ראשון, אך לא אחרון; בעקבות המשכן נבנה בית המקדש בירושלים. אני מבקש להתמקד הפעם ברגע אחד בתולדותינו המייצג את הרוחניות היהודית בשפל דעיכתה ובמרום נסיקתה: רגע חורבנו של המקדש.

קשה לנו להבין את עומק המשבר שחורבן בית ראשון הטיל אליו את העם היהודי. עצם קיומו הושתת על מערכת יחסים עם בורא עולם, שסמלה היה העבודה המתמדת במקדש. כשחרבה ירושלים בידי הבבלים בשנת 586 לפני הספירה איבדו היהודים לא רק את ארצם ואת ריבונותם: אובדן המקדש היה אובדן התקווה עצמה. שכן כל יהבם היה מושלך על א-לוהים, ואיך יפנו מעתה אל הא-לוהים אם המקום שבו עבדו אותו היה לעיי חורבות? שברון רוחם של היהודים בעת ההיא מתועד באחד מן הידועים במזמורי תהילים:

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן... אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר ה' עַל אַדְמַת נֵכָר? (תהילים קלז, א-ד).

אך דווקא מתוך השבר הזה החל לצמוח פתרון חדשני. בית המקדש אינו עומד עוד על מכונו אבל זכרו נשאר, וזיכרון זה חזק דיו להוסיף ולחבר יהודים יחדיו לעבודת-ה' משותפת. בגלות, בבבל, החלו יהודים להתאסף כדי לדרוש בתורה, לבנות תקווה קולקטיבית לשיבה, ולזכור את המקדש ואת העבודה בו.

הנביא יחזקאל היה בין מעצביו של חזון השיבה והשיקום. ליחזקאל אנו חבים את האזכור העקיף הראשון למוסד חדש ומהפכני שעתיד היה להיוודע בשם בית כנסת: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה': כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת, וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם" (יחזקאל יא, טז). המקדש הגדול חרב, אבל הד קטן ממנו, מיניאטורה, נשארה: מקדש מעט.

בית הכנסת הוא מן הדוגמאות המרשימות ביותר ל"אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה. הוא נוצר לא בדיבור של הא-ל לישראל, אלא בדיבור של ישראל אל הא-ל. במקרא אין נזכרים בתי כנסת, ואין שום מצווה לבנות בתי תפילה מקומיים. להפך: כשהתנ"ך מדבר על "בית ה'" זהו תמיד המשכן או המקדש, .מוקדה האחד של עבודת השם של כלל העם.1

אנו נוטים לשכוח את גודל התמורה שיצר בית הכנסת בחיים הדתיים. פרופ' מנחם שטרן כתב כי "על ידי הקמת בית הכנסת חוללה היהדות אחת המהפכות הגדולות ביותר בתולדות הדת והחברה. שכן שימש בית הכנסת מסגרת לעבודת א-לוהים שדוגמתה לא נודע בשום מקום".2 לדברי ההיסטוריון שלום (סאלו) בארון, בבית הכנסת הקהילה הגלותית "הסיטה לחלוטין את הדגש ממקום עבודת הא-ל, המקדש, אל התקהלותם של עובדי הא-ל, הקהילה, בכל זמן ובכל מקום בעולמו הגדול של הא-לוהים".3 בית הכנסת היה לירושלים-שבגולה, לביתו של הלב היהודי. הוא הביטוי המובהק של המונותיאיזם: לאמונה כי בכל מקום שאנו מכוונים את ליבנו לשמיים שם תימצא השכינה, כי א-לוהים נוכח בכול.

מהיכן הגיע רעיון הופך-עולמות זה? הוא לא הגיע מן המקדש, אלא ממוסד מוקדם ממנו, זה המתואר בפרשתנו: המִשכּן. הניידות של המשכן הייתה עצם מהותו. הוא היה עשוי יריעות ומִתְלים קלים לפירוק, והלויים נשאו אותו בכל מסעות בני ישראל במדבר. המשכן, מבנה עראי, התגלה כבעל השפעת קבע; ואילו המקדש, שנועד להיות קבוע, התגלה כעראי – עד שייבנה, כפי שאנו מתפללים מדי יום שֶיקרה.

יותר ממבנהו הפיזי של המשכן חשוב מבנהו המטפיזי. עצם הרעיון שאדם יכול לבנות משכן לא-לוהים נראה אבסורד. בעולם אלילי קל להבין את רעיון המרחב המקודש. האלים היו אנושיים למחצה. היו להם מקומות שאפשר היה לפגוש אותם בהם. בא המונותיאיזם ועקר רעיון זה משורשיו – כפי שמיטיב להביע מזמור תהילים קלט (ז-י):

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?
אִם אֶסַּק שָׁמַיִם – שָׁם אָתָּה. וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל – הִנֶּךָּ!
אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר, אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם –
גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ!

מכאן שאלתו של החכם באדם, שלמה המלך, בתפילתו בחנוכת המקדש אשר בנה: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א' ח, כז). אותה שאלה שואל א-לוהים בכבודו ובעצמו בנבואת ישעיהו: "הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי, וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי; אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי? וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי?" (ישעיהו סו, א).

עצם הרעיון של בניית בית בחלל הסופי לישות אינסופית נראה סתירה לוגית. התשובה, שעודה מדהימה בעמקותה, מונחת בתחילת פרשתנו: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח). המקובלים הצביעו על זרות לשונית בפסוק זה. לכאורה ראוי היה להיכתב "ושכנתי בתוכו", לא "בתוכם". התשובה היא שהשכינה שורה לא בבניין אלא בבוֹניו; לא במקום החומרי אלא בלב האדם. המשכן לא היה מקום שבו קיומו האובייקטיבי של א-לוהים היה, באיזה אופן, מרוכז יותר מביתר המקומות. לא ולא. הוא היה מקום שקדושתו גרמה ללבבות להיפתח אל הא-ל הנעבד בו. א-לוהים קיים בכל מקום, אבל לא בכל מקום אנו חשים את שכינתו באותו אופן. ה"קדוש", בעומק מהותו, הוא מקום שבו אנו מזיזים הצידה את ענייננו האנושיים ומתמסרים במלואנו לקשר עם הא-ל. כזה היה המשכן.

אם רעיון המשכן הוא שא-לוהים חי בלב האדם בכל עת שלב זה נפתח ללא סייג אל השמיים, הנה מיקומו הגשמי של המשכן אינו רלבנטי. לכן רעיון זה פתח את השער, כעבור כשבע-מאות שנה, לרעיון בית הכנסת: הביטוי העילאי לרעיון שא-לוהים נמצא בכל מקום ובכל מקום אפשר לפנות אליו. מרגש בעיניי שהמבנה הרעוע המתואר בפרשת השבוע היה מקור ההשראה למוסד שיותר מכל מוסד אחר שמר את עם ישראל חי באלפיים שנות גלות – בארוך שבכל מסעותיו של העם הזה במדבר.


1כגון שמ"ב ז, כז; מל"א ו, א ואילך; שם ח, כז; דבה"א כב, א.
2בפרק "ימי הבית השני" מאת מנחם שטרן, ז: חיי הדת והספרות, בית הכנסת, בתוך חיים הלל בן-ששון (עורך), תולדות עם ישראל, כרך ראשון: תולדות ישראל בימי קדם, תל-אביב: דביר, תשכ"ט, עמ' 276.
3 Salo Baron, The Jewish Community, Jewish Publication Society of America, 1945, 1:62