"הַכֶּר נָא", שואלים בני יעקב את אביהם, "הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא?". ויעקב מכיר גם מכיר. "כְּתֹנֶת בְּנִי", הוא מזהה. "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף!". והכתוב ממשיך ומספר: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים.  וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. וַיֹּאמֶר: כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה" (בראשית לז, לג-לה).

ההלכה שָׂמה גבולות לאבל. שבעה, שלושים, שנה, ולא יותר. אדם אינו מתאבל עד סוף ימיו. "אין אתם רחמנים יותר ממני" (על פי בבלי, מועד קטן כז ע"ב). אך יעקב מודיע שיתאבל עד מותו. המדרש (מובא ברש"י) מציע הסבר מאיר עיניים: "אין מקבלין תנחומים על החי"; במילים אחרות, יעקב מסרב להתנחם כי לא איבד את תקוותו שעוד יוסף חי.

מצבו של יעקב מזכיר את מצבם הנורא של הורי חיילים נעדרים. הם אינם יכולים לעבור את השלבים הנורמליים של האבל מפני שאינם יכולים לוותר על האפשרות שיקירם הנעדר עשוי להימצא. אבלם המתמשך הוא סוג של נאמנות; הוויתור, ההתנחמות, ההשלמה עם האובדן, הם בעיניהם בגידה. במקרים האלה, הסירוב להתנחם הוא סירוב לוותר על התקווה.

על סמך מה המשיך יעקב לקוות? הרי הוא ראה את הכותונת המגואלת בדם, ואמר במו פיו "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ. טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף"! חוקר המשפט המקראי דיוויד דאובֶּה ז"ל העלה הצעה הנראית לי משכנעת. למילים שנאמרו ליעקב "הַכֶּר נָא" יש משמעות סמי-משפטית. דאובה מקשר אותן, ואת ענייננו, לדין שומר שכר שבפרשת משפטים:

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר, וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה, אֵין רֹאֶה – שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם. ... אִם טָרֹף יִטָּרֵף יְבִאֵהוּ עֵד, הַטְּרֵפָה לֹא יְשַׁלֵּם. (שמות כב, ט-יג)

השומר צריך לשלם את הנזק אם התרשל, אך לא אם שמר כראוי ואירע מקרה בִּיש בלתי צפוי. הטריפה היא מקרה מסוג זה, והמילים "טָרֹף יִטָּרֵף" מהדהדות את "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף". חוקים ומשפטים התקיימו גם לפני מתן תורה. יעקב עצמו אמר ללבן, שהפקיד בידו את צאנו, שפעל לפנים משורת הדין וספג מכיסו נזקי טריפות: "טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ; אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה" (בראשית לא, לט). עוד ידוע לנו כי אבחנה דומה בין שגגה לאונס הייתה נהוגה לגבי אחריותו של אח בכור לגורלו של אח צעיר שהופקד בידו למשמרת. מכאן טענתו המתחמקת של קין, "הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?"

לאור זאת נבין את שהתרחש במפגש בין יעקב לבניו כששבו ללא יוסף. הם היו אחראים על אחיהם הקטן, והיו צריכים לתת את הדין על אובדנו. לכן הביאו איתם, בהתאם לְדין השומר, את ה"עֵד", הראָיה, לכך שהוא נטרף: אם הוא נטרף, הם פטורים. בקשתם מיעקב "הכר נא" כמוה כבקשה לבחון את הראיה. ליעקב לא הייתה ברירה אלא לעשות זאת – ולזַכּוֹתָם. ועדיין, שופט עשוי לזכות נאשם בשל ראיות לא מספקות, ועדיין לחשוד בו בלבו. באופן דומה, יעקב לא האמין לבניו, אף שפטר אותם מאשמה פורמלית. מיאונו להתנחם מעיד על כך. תקוותו שעוד יוסף חי עתידה הייתה, כידוע, להתאמת.

המיאון להינחם מוכר לנו מעוד מקרים במקורותינו. הנה הנביא ירמיהו על אמו של יוסף:

כֹּה אָמַר השם: קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים: רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר השם: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם השם, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם השם, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם". (ירמיה לא, טו-יז)

מאין ידע ירמיהו שהבנים ישובו לגבולם? משום שרחל – ובניה, ועם ישראל כולו – מיאנו להינחם, כלומר סירבו לוותר על התקווה. כך היה גם בימי גלות בבל; מזמור תהלים קלז הוא מן הביטויים הפרדיגמטיים של המיאון להינחם:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. ... אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר השם עַל אַדְמַת נֵכָר? אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם תִּשְׁכַּח יְמִינִי; תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי, אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי". (תהלים קלז, א-ו)

ידוע הסיפור על נפוליאון, שהתפלא למשמע קינות היהודים בתשעה באב, והשתומם כפליים כששמע שהם אבלים על חורבן בן יותר מ-1,700 שנה. "עם המתאבל על ארצו שנים כה רבות, חזקה עליו שעוד יחזור אליה", הכריז.

היהודים הם העם שסירב להתנחם, כי לא נטש את התקווה. יעקב זכה לשוב ולראות את יוסף. בניה של רחל שבו לגבולם. עם ישראל שב לציון. כל הסימנים הראו אחרת: הכותונת המגואלת, הגלות המתארכת, שממותיה של הארץ. גזר דינה של ההיסטוריה נראה בלתי-הפיך. עם ישראל לא השלים עם הנתונים ולא קיבל את הראיות, כי לעומתם היו לו אמונה, ביטחון ותקווַת ברזל שהתגלתה כחזקה מן הכורח ההיסטורי. לא נגזים אם נאמר שהעם היהודי שרד באמצעות התקווה. תקווה זו נולדה בפסוק אחד פשוט, או אולי לא כל כך פשוט, בסיפורו של יעקב. הוא מיאן להינחם. ואנו, אף כי עולמנו עוד מצולק באלימות, בעוני ובעוול, חייבים לעשות כמוהו.