ארץ ישראל באופק

"אפס כי עז העם היושב בארץ" (במדבר יג, כח)

הפעם נפגוש בפרשה את כולם. את כל בעלי הדעות וההשקפות, שנוצרו בעם מעת המגע הראשון עם הנושא של – ארץ ישראל. כבמחזה מרתק ודינמי עולים הם על הבמה ומשמיעים את דברם. הנה הם המרגלים, מוציאי דיבת הארץ רעה היורדים ממנה, אף כי מעולם לא עלו אליה. הם – אב-טיפוס לשונאי הארץ בדורות יבואו. לעינינו מופיעים גם אנשי המיעוט, אנשי "ואף על פי כן ולמרות הכל – ארץ ישראל" (יהושע בן נון וכלב בן יפנה). נתבונן בהמון הנסער, המיטלטל ממצב רוח קיצוני אחד למשנהו. נצפה במנהיגים ברגע של מבוכה (במדבר יד, ה), בזעם האלוקים (שם, יא-כג); בתפילת משה (שם, יג-יט); בעונש ובסליחה (שם, כ-כה); במעשי יאוש של חלק מן העם (שם, מ-מה), ובנטיעת התקווה המחודשת בלב – בסופה של הפרשה (שם טו, א-לא).

על כל אלו נקרא בפרשה. בעיוננו הפעם ננסה להבין, מה היה חטא המרגלים? ומה גרם להם ליפול במצודתו?

שליחות מודיעינית

תחילתה של הפרשה בשליחת מרגלים לתור את הארץ. משה בוחר על פי ה' שנים עשר איש "איש אחד למטה… כולם אנשים ראשי בני ישראל המה…" (שם יג, ב-ג). הם יוצאים בשליחותו לעמוד על טיב ארץ כנען, במטרה לתכנן כראוי את כיבושה. לראות, כדברי משה, "את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, החזק הוא הרפה… הטובה היא אם רעה, ומה הערים אשר הוא יושב בהנה הבמחנים (ערים פרוזות בלא חומה) אם במבצרים" (שם, יח-יט).

זו היתה שליחות מודיעינית לגיטימית, המקובלת על כל צבא העומד בפני משימות כיבוש.

אולם, החטא היה כרוך בעקבי מרגלי המדבר. חטא, שהוליד את המשבר הגדול, שגרם למוֹת כל הדור ההוא, לנדודים במשך ארבעים שנה ולתוצאות, שעוד ניכרו שנים רבות לאחר מכן.

כן, אבל…

המרגלים שבו מן הארץ. הם שהו בה ארבעים יום, תרו אותה בכל שיכלו. הם הופיעו במחנה ועל כתפיהם מוטות, הנושאים את מיטב פרי הארץ, שאין כמותם לטיב ולגודל.

"באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה, אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילדי הענק ראינו שם. עמלק יושב בארץ הנגב..." (שם, כד-כט).

הדברים דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, המדויק בפרטיו. אולם, הם הוסיפו מילה אחת, המובלעת ומצנעת בדבריהם. מילה, המסגירה את נבכי ליבם הבוגדני.

מילה זו הינה המילה – "אפס", "אפס כי עז העם".

הם לא הסתפקו בתיאור העובדה כי "עז העם", בעוד את הערכת המצב ישאירו בידי משה. לא. הם הכריזו באוזני העדה כולה: "אפס כי עז העם". כלומר, אנו מרמזים לכם בזאת, כי לא נוכל לנצחו בקרב, כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו, העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, יצרו קונספציה מכשילה, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים, ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה, שמטרתה להניא את לב העם מעלות ארצה ומלכובשה.

והם הוסיפו: "וגם ילדי הענק ראינו שם" (שם).

להגביר את אפקט הפחד. וכן גם "עמלק יושב בארץ הנגב" (שם). והמילים, כמשתמע מן המדרש הבא, נבחרו בקפידה:

"מה ראו לפתוח בעמלק? משל למה הדבר דומה, לתינוק שסרח ונלקה ברצועה, כשמבקשים להפחידו, מזכירין לו הרצועה. כך היה עמלק רצועה רעה לישראל" (ילקוט שמעוני במדבר, תשמג).

לאמור, ניצול אמצעי הפחדה מרומזים, העלאת שמו המעורר חלחלה של אויב, שאותו כבר פגשו בשדה הקרב מיד בצאתם מארץ מצרים (שמות, פרשת בשלח).

וכך, למרות הדיוק במסירה "אובייקטיבית" של מראה עיניהם בארץ, טמנו בלבבות את זרע הפורענות, שהכשיר את הרקע לדיבור גלוי יותר.

כי "כך דרכם של מספרי לשון הרע: פותחין בטובה ומשלימין ברעה" (מדרש).

"וכל לשון הרע, שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו" (מסכת סוטה לה, א).

זהו סגנון הדיבור של: "כן, אבל…" – המפיל חללים.

שניים מול המון

מתוך מחנה המסיתים קמו שניים, שאזרו אומץ ויצאו חוצץ נגד ההסתה המכוונת. השניים – כלב בן-יפונה ויהושע בן-נון. אף הם בין השבים מתור את הארץ. בשמעם את דברי המרגלים חשו, כי פורענות נוראה מתקרבת. על כן, בניסיון למנעה, פעלו מיד. הם התייצבו בעוז מול זרם הבגידה באלוקים ובארץ, שהלך וגאה:

"ויהס כלב את העם אל משה ויאמר: עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה" (שם, ל).

זוהי שפת האמונה, המסוגלת להבחין גם באמיתות שמעבר לאופק הרגע והעכשיו. אף הם הכירו היטב את העובדות בשטח. גם הם פגשו בארץ את ילידי הענק, הבחינו במבצרי "הבופורים" המרובים, וידעו, "כי עז העם". אולם, ההתייחסות לכל אלה היתה שונה. למרות הכל אמרו: "עלה נעלה"…

חכמי המדרש מתארים, כיצד הצליח כלב להשתיק את העם הנרגן והמתמרד. שתי מילים בפסוק שהוזכר, מילים הנראות מיותרות במבט ראשון – מרמזות על התכסיס שנקט. שתי המילים הן: "אל משה". מה פירוש "ויהס כלב את העם אל משה"? ממתי משתיקים מישהו אל מישהו אחר? אולם, כלב ראה, כי אוזני העם אטומות. הם כבר לא יקשיבו לקול התבונה, לא יטו און למילים, אם לא תהיה בהן הבעת גנאי והתנגדות למשה. על כן, פתח כך:

"השתיק את כולם לשמוע מה שידבר במשה. צווח (כלב) ואמר: וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע היה סבור, שבא לספר בגנותו, ומתוך שהיה בלבם על משה בשביל דברי המרגלים, שתקו כולם לשמוע גנותו. אמר (כלב): והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן והגיז לנו את השליו" (רש"י בשם המדרש).

כלב יצר, בדבריו, אפקט פסיכולוגי חיובי. הפיח בהם תקווה מחודשת, שאכן יוכלו לעלות ולכבוש את הארץ. הזכרת מעשיו המופלאים של משה בעבר, ערובה הם לעזרת ה' לעם גם בעתיד.

כתגובה, הסירו המרגלים את מעטה הרמז, בו עטפו את דבריהם הראשונים. החשש, שמא יצליח כלב להטות את לב העם, הניע אותם לדבר גלויות.

"לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (שם, לא).

ובפסוק שלאחריו, דיברו בשלישית אל העם. הפעם ישירות אליו, בלא הקדשת שימת לב למשה, לכלב ולדברי המאמינים בהבטחת ה', כי אכן ינחלו את הארץ:

"ויוציאו דיבת הארץ אשר תרו אתה… ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (שם לב-לג).

הדברים נקלטו בלבבות, והאסון נחת. העם נשא קולו בבכי, ועל דור המדבר נגזר להישאר בו, ואל הארץ המובטחת – לא יבוא.

חשש מאיבוד משרה

השאלה המכאיבה והמתבקשת מאליה היא:

כיצד יתכן קיטוב עמדות שכזה, בתוך מחנה המרגלים, בהערכת אותן העובדות? מדוע היתה מסקנת הרוב, שאין כל סיכוי לכבוש את הארץ, בעוד טענת כלב היא: "עלה נעלה"? האם ההגיונות כה מנוגדים?

חז"ל גילו לנו את צפונות התת-מודע של המרגלים בעת יציאתם לשליחות הריגול. צפונות, שהשתתפו השתתפות פעילה ביצירת "קונספציית המרגלים".

"שכבות שונות מנפשנו משתפות פעולה, עד שהמעשה יוצא אל הפועל. ובכדי להבחין, איזו מיד הפעילה בקרבנו, עלינו לדעת, כיצד מתרקם מעשה…

…מעשה המרגלים. המסקנה ההגיונית השכלית (ה'שיטה') היתה שם: 'לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו'. האחיזה במציאות: 'ארץ אוכלת יושביה' – 'בכל מקום שעברנו מצאנום קוברי מתים' (רש"י) מצב המעורר את המידה: הכניסה הקרובה לארץ, והחשש, שיפסידו את משרותיהם כנשיאים (חז"ל). המידה שהתעוררה: רצון השררה והקנאה…

מקור המעשה נעוץ תמיד במידה. המידות הן הן מקור המעשים!
השיטה או ההסברה השכלית, שניתנת כדי לנמק את המעשה, היא התולדה של המידה. אין "שיטה", שאין מקורה במידות. מה שמפעיל את המידה הוא בדרך כלל מצב חיצוני. כמעט אין מידה מצד עצמה, בלי גורם מן החוץ.

ביותר אנו שמים לב לעובדה, כי תמיד מוצאת לה המידה, שהתעוררה לפעול, איזו אחיזה, המצדיקה את פעולתה, לכאורה… המרגלים מצאו בכל מקום בואם קוברי מתים" (עלי שור, דעת עצמנו עמ' קס-קסא).

זהו, אם כן, סוד ההגיונות המנוגדים שנחשפו בפרשה זו. ההיגיון כמשרתם הנאמן של המידות. היגיון, המצדיק את נטיות הלב ומסביר את העובדות, ובלבד שיתאימו לרצון הכמוס.