"במדבר סיני באהל מועד" (במדבר א, א)

תם ונשלם ספר "ויקרא", הוא "תורת כהנים". השבוע אנו פותחים בקריאת ספר "במדבר" – הרביעי בין חמשת חומשי התורה. כשמו כן הוא. הוא אוצר בעשר פרשיותיו את תולדות העם בימי שהותו במדבר. בו נסקרות הדרמות הגדולות והטראומות הקשות, שעברו עליו בארבעים שנות החופש הראשונות.

עשר פרשיותיו של ספר "במדבר" מתחלקות לשניים. חמש הפרשיות הראשונות מדווחות על התגבשותו של העם במדבר לחטיבה אחת; על העימותים והמאבקים, שנתלוו להתגבשות זו; על מחלוקתו של קורח; על חטא המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה; על סדר המסעות, חלוקת המחנות ועוד. ואילו חמש הפרשיות האחרונות מתארות כבר את הדרך לארץ כנען, את התקופה בטרם כיבוש. אנו נקרא בהן על העימות עם מואב ומדין, על קללותיו-ברכותיו של בלעם, על מלחמות סיחון ועוג ועל ראשית ההתנחלות בארץ, דווקא… בעבר הירדן מזרחה.

שלושים ושניים פרקים לספר. שלושים ושתיים אבני דרך, המציינות את מסלול המעבר מהמון עבדים חסר פרצוף, אל עם מגובש ומסודר, הנושא זהות ויעוד ברורים.

ערש האומה

לאחר שנטשנו בגלל הסכמי קמפ-דיוויד וב"צוו השלום" את מדבר סיני, הבה נזכור, שהוא היה ערש אומתנו. בו, לאור המקרא, "קם העם היהודי, ובו עוצבה דמותו הרוחנית וכו'". בו – ולא בארץ כנען. כאשר התקרב העם לגבולות הארץ, כמסופר בסוף ספר "במדבר", כבר היתה רוחו איתנה, נושאת בשורתה של האמונה החדשה, יודעת את מטרתה ואת אופי משטר החיים, שברצונה להגשים. להגשים שם, במדינה שתוקם על הריסות כנען האלילית, האכזרית והמופקרת. המדבר הוכן ליעוד, למהפכה העברית. בו חושלה רוחו, המדבר הוא, אפוא, בית היוצר לנשמת האומה.

אכן, שימש המדבר לאבותינו "מעבדה" חינוכית לעילא, ורק השהייה הממושכת בו, אפשרה את המהפך הרוחני העמוק בלב בני ישראל.

העם נטש את מצרים. ממצאי הארכיאולוגיה מציירים לפנינו היטב את תרבותה המפותחת של מדינת עבדים זו בכל התחומים, כולל שירה וספרות. תרבות אלילית על כל המשתמע ממנה לרוע, לאכזריות, לזימה ולגישה חומרנית לחיים. השפעתה של תרבות זו היתה, כמובא בדברי חז"ל, עמוקה גם על הנדכאים שבין העבדים, הם בני ישראל והדברים מובנים מאליהם.

לעומתה, ניצבת הארץ המובטחת – כנען. גם בה שגשגה תרבות אלילית מלאת חטא, והיא, בדומה למצרים היוותה סכנה רוחנית כבירה לעם ישראל, החייב עתה להשתחרר מעול החושניות הפגאנית, כדי ליצור מוקד לפעילות רוחנית באנושות.

ואם כך, באילו כלים יוכלו עבדים, חסרי תרבות עצמאית, לפתח נוגדנים נגד השפעתן החזקה של התרבויות הגדולות? כיצד יוכלו לפתח אורח חיים מנוגד בתוך סביבה, הרוויה אלילות, הקרבת קרבנות אדם וזנות במקדשים?

במדבר! באזור חייץ ניטרלי בין שתי ארצות.

הוא הפך לפתרון האידיאלי. כי היו אלו ארבעים שנות הניתוק מכל מגע עם תרבויות אחרות, כלומר למעלה משנות דור. היתה זו שהייה במדבר ריק מכל. "ימין ושמאל רק חול וחול". מאופק עד אופק לא כלום. לא בית, לא סיעת בני אדם, לא משטר חברתי כופה, לא אורחות חיים שגובשו. מדבר נקי מכל השפעה זרה. קרקע בתולה, בה אפשר לזרוע לראשונה, לקצור דברים בצורה מקורית, מן התשתית. לשכוח לאט לאט את תרבות מצרים, להרחיקה במודע מן הלב ומן המעשה, מן המחשבה ומן הרגש, ולקלוט בהכרה את האמונה החדשה, הניצבת באנטיתזה מוחלטת לעולם שמחוץ למדבר.

"מי זאת עלה מן המדבר?" (שיר השירים ג, ו) – שואל הפסוק, ומפרש המדרש:

"עילויה מן המדבר, תורה מן המדבר, סנהדרין מן המדבר, נבואה מן המדבר" (מדרש רבה על פסוק זה).

את השאלה, המופיעה בפסוק זה, שמו חכמי המדרש בפיהם של אומות העולם. הם עומדים ומשתאים למראה החיזיון המיוחד במינו: הכיצד עם עולה מתוך המדבר: הכיצד צמחה תרבות שלימה ומקיפה, דת ואמונה, מערכת משפטית ואורח חיים, בלא אמצעי העזר ה"תרבותייים" המקובלים? כל זאת, בלא להזדקק לקרקע לאומית אף בלי האמנויות כולן! האם דווקא מן המדבר תעלה אמונה חדשה, שתשנה פני תבל?

כן, דווקא משם. כי שם שררו תנאי ההתפתחות הטובים ביותר, בלא השפעות זרות ובאין מפריע.

והסיפור כולו כלול בספר "במדבר".

איש על דגלו

בתחילת ספר "במדבר", בתחילת תיאור החיים בו, מספרת לנו התורה על הצוו הבא:

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלתם" (במדבר א, ב).

זו היתה פעולת ההתארגנות הראשונה: ספירה מדויקת של בני ישראל. הדגש הושם על הדיוק. כך העלה, למשל, מניין שבט שמעון את המספר הבא: "תשעה וחמישים אלף ושלש מאות" [59,300] (שם, כג), ומספר הגברים מבין עשרים ומעלה בשבט זבולון היה "שבעה וחמישים אלף וארבע מאות" [57,400] (שם, לא), וכך הלאה, כל שבטי ישראל.

ספירה זו לא היתה מפקד אוכלוסין, למען הארכיב, או לפרסום בשנתון ממשלתי כלשהו. ספירה זו מצביעה - לדעת רש"י, המסתמך על המדרש – על "חיבתן של בני ישראל". כל יחיד נמנה עם שבטו. איש לא נשכח. ההמון הנדכא החל לקבל צורה ולזכות לייחודיות. העבד הפך לאישיות מכוח עצמו, וכל יחיד בישראל זוכה להערכה ולמקומו בעם.

מכאן עוברת הפרשה לתיאור "טקס הענקת דגלים" לשבטים:

"איש על דגלו באתת לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (שם ב, ב).

כל שבט זכה לדגלו שלו. דגלו של ראובן היה: "אדום ומצויר עליו דודאים" (מדרש רבה במדבר ב, ז). צבע דגלו של שמעון היה: "ירוק ומצויר עליו שכם" (שם) ועל דגל לוי היו מצוירים ה"אורים ותומים" על רקע הצבעים אדום, לבן ושחור (שם במדרש, המפרט את צבעי כל הדגלים).

פעולה זו העניקה את ההכרה והזהות העצמית לשבט, לקבוצה ולעדה. העם הוא אחד, אולם, בלא טשטוש הקבוצות השונות, המרכיבות אותו, כולן בעלות ערך עצמי, לכולן הזכות להניף ברמה את דגליהן על צבעיהם המיוחדים. אינטגרציה, אין פירושה התמסמסות בתוך הרוב וויתור על הייחודיות.

אומות העולם התבוננו בדגלים וקנאתן התעוררה:

"וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין… ואומרים האומות: הדבקו לנו, בואו אצלנו. ואנו עושין אתכם שלטונים, הגמונים, דוכסין… שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל" (במדרש שם ב, ד).

הקורא מדרש זה תמה על תמיהת העמים:

מה המיוחד בסידור המחנות במדבר והענקת הדגלים לשבטים? לכל יחידה בכל צבא בעולם, יש דגל – נס היחידה. גם כל קבוצת כדורגל, המכבדת את עצמה, מניפה את דגלה – אל על.
מה מקום כאן לקנאה?

אולם, העמים הבינו. הם שמו לב ליחס ולאיזון, שנוצר בעם. היחס, שנשמר בין היחיד, שזכה למלוא ערכו, אם כי ידע היטב את מקומו בתוך הכלל. ואת האיזון בין השבטים, שתפסו כל אחד את מקומו הראוי והייחודי בפסיפס הלאומי, למרות שלטונה המוחלט של התורה והנבואה ממרכז המחנה, הוא אוהל מועד, בו שרתה השכינה.

זהו האיזון החברתי, שאחריו תרה האנושות כבר אלפי שנים. האנושות, המיטלטלת בין משטרים טוטליטריים, הרומסים את היחיד עד עפר, ואין מייחסים לו ערך מלבד תועלתו ל"מדינה", ל"עם" וכולי, לבין הדמוקרטיות הרופסות, שבהן אין כל מרכז, איש הישר בעיניו יעשה. בהן הכל מותר עד להרס עצמי (ראה: אריך פרום – "מנוס מחופש"?)

זו הקנאה: "שהיו הדגלים גדולה וגדר לישראל". גם גדולה וגם גדר.