"אם בחוקותי תלכו…" (ויקרא כו, ג)

"ואם בחוקותי תמאסו…" (ויקרא כו, טו)

עיון בקטעים, המובאים להלן. יש בהם משהו חורג, מעניין ומעורר את המחשבה:

"אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם. ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה… ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ… וחרב לא תעבר בארצכם. ורדפתם את אויביכם" (ויקרא כו, ג-ז).

אף לא מילה אחת בכל הקטע על שכר בעולם הבא. שום רמז קל לא על תגמול הנפש לעתיד. כל ההבטחות הן לחיים טובים ומהנים כאן – בעולם הזה.

מוזר, חריג ושונה משאר הדתות, המבטיחות לנאמניהן את הגמול שם. שם, בעולמות העליונים, לאחר המוות, מעבר לפרגוד החיים העכשוויים. שם, במקום, שאיש לא חזר ממנו לדווח על החלק שזכה בו.

ואילו משה מבטיח בפרקים אלו, שכר על שמירת התורה. הוא מבטיח כאן במגע היד. כלומר, אפשר לנסות, להעמיד הבטחות אלו במבחן המציאות. והוא – לא חשש. הוא לקח על עצמו את הסיכון, כי ידע, שדברי התורה לא יתבדו. בכוחה להבטיח גשם, שובע, שלום, עוצמה – בידיעה ברורה, שאם אכן ילכו בחוקותיו, זו תהיה מציאות החיים בארץ ישראל.

צידו השני של המטבע

אך קיים גם צד שני למטבע ההבטחות. גם הוא מעורר השתאות.

"ואם לא תשמעו… ואם בחוקותי תמאסו… ונתתי פני בכם ונגפתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף אתכם.. ולא תיתן ארצכם את יבולה ועץ הארץ לא ייתן פריו" (שם יד-כ).

שני הקטעים המצוטטים מורים על התלות של ההצלחה הלאומית – במוסר. בפרשתנו אמנם מתייחסים הדברים רק לעם ישראל ולחובת שמירתם על התורה במלואה. אולם, בתורה ובנביאים באים לידי ביטוי הדרישה המוסרית מאומות העולם, והתוצאות המרות של המרידה בה – המבול, סדום, אשור ובבל, הן אבני דרך בהיסטוריה האנושית. עקרון זה מקובל היום גם על ההיסטוריונים. היום ברור, שהמעשה המוסרי קובע את גורלו של עם, יותר מאשר עוצמה צבאית לשמה או רווחה כלכלית, שהושגה על ידי עושק.

"ההיסטוריה", אומר פראוד, "היא קול, המכריז ללא הפסק במשך דורות על חוקי הטוב והרע. דעות מתחלפות, נימוסים משתנים, אמונות צצות ונופלות, אך חוק המוסר כתוב על מגילות הנצח. על כל מילת שקר או מעשה עוול, על חמס ורשע, על תאווה וגאווה, יש לשלם את המחיר לבסוף. לא תמיד על ידי ראשי האשמים, אך, הוא ישולם על ידי מישהו. צדק ואמת בלבד חיים וקיימים. אי צדק ומרמה עשויים להאריך ימים, אך יום הדין סופו לבוא עליהם במהפכות צרפתיות ובדרכים איומות אחרות".

זו גם מסקנת ההיסטוריון הנודע ראנולד טוינבי. באחד מספריו מסכם הוא את עלייתן ונפילתן של עשרים ואחת (21!) תרבויות העולם הקדום. הוא מצביע על סיבת התמוטטותן, הטמונה, לדעתו, בעובדה, שחייהם נעשו מסונוורים על ידי פניות עצמיות אנטי-חברתיות ואנטי-רוחניות, וסופן שהן מזדעזעות ונהרסות על ידי חוסר התאמה פנימית.

כך אימתו מסקנות ההיסטוריונים את קביעותיה של התורה. הם מצאו במבט לאחור, את מה שהיא הכריזה עליו בטרם כל.

מעבר לזמן

בזה לא תם העניין. המשך פרשתנו מפתיע עוד יותר.

עם ישראל לבדו הוא חריג, שנמלט מגורל היסטורי זה. עונש "חוסר ההתאמה הפנימית", שגרמה את היעלמותן של כל תרבויות העבר יחד עם עמיהן, לא תפגע בו. כלומר, לא תשמיד אותו. אבל, תביא עליו עונש אחר, הוא עונש הגלות.

כנאמר בהמשך:

"ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב… והבאתי מרך בלבבם בארצות אויביהם" (שם, לג-לו).

וכגלות העם כן גלות הארץ:

"ונתתי את עריכם חרבה… והשמתי אני את הארץ, ושממו עליהם אויביכם היושבים בה" (שם, לא-לב).

כך אמנם התרחש במציאות. העם גלה מארצו, והארץ שקעה באבלה ובשיממונה. גלות העם וגלות הארץ הינן שתי מקבילות, שתיפגשנה בעתיד. בינתיים, בתקופה, שישהה עם ישראל בגלות בעמים, תהיה שוממה ולא תארח בקרבה שום עם אחר:

"וכן מה שאמר כאן ושממו עליה אויביכם היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגלויות, שאין ארצנו מקבלת את אויבינו" (רמב"ן שם על הפסוק בשם המדרש).

מה היא הבשורה הטובה, הטמונה בשממה רבת השנים של הארץ?

באמצעות שממה זו היא שומרת לנו אמונים, ובבוא יום פקודה והעם ישוב לציון, יתנחל בה מחדש בנקל, כי עם זר לא יזכה לשבת בה ישיבת קבע.

המציאות ההיסטורית הגשימה את דבר פסוקים אלו:

שרידות פלאית

ואם לא די באלו, הרי לכם למקרא ולעיון הבטחה נוספת, הקשורה בעונשו של העם, אך בו זמנית חורגת מגורל העמים האחרים, ששקעו אף הם ב"חוסר התאמה פנימית":

"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם" (שם, מד).

ושוב התגייסה ההיסטוריה להגשים פסוק מקראי זה במלואו. העם שעונה, יוסר, דוכא כפי שלא דוכא עם מעולם; שעמים אדירים חברו עליו להשמידו; עם, הנרדף בכל קצווי תבל זה קרוב לאלפיים שנה – ובכל זאת לא הושמד. הוא חי וקיים, על אף הכל. ואגב כך, מנפץ הוא את חוקי ההיסטוריה המקובלים.

שרידותנו, החורגת מן הסדר המקובל בגורל העמים, הפליאה חוקרים רבים במשך הדורות. אנו נביא את דבריו של אחד מהם, את דברי ההיסטוריון והפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב:

"זוכר אני, כשניסיתי בצעירותי לאמת את השיטה המטריאליסטית ההיסטורית על ידי הדגמתה בגורלות עמים, כיצד התנפצה זו אל העניין היהודי, אשר גורל נושאיו נעדר הסבר לחלוטין מנקודת מבט מטריאליסטית. ואמנם, לפי הקריטריון המטריאליסטי הפוזיטיבי, צריכה היתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית מופלאה, המעידה, כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזירה קדומה, העומדת מעל לתהליך ההסתגלות, שדוגלת בה השיטה המטריאליסטית ההיסטורית" ("משמעות ההיסטוריה").

וגזירה קדומה זו טמונה בפסוק "ואף גם זאת", שצוטט לעיל.

אין זה פלא, איפוא, שהמחזה ההיסטורי הנורא הזה, בו אנו – כעם – השחקנים הראשיים, השיג אצל מתבוננים רבים, את האפקט שמשה חתר אליו.

שכן, בכוונה תחילה ובמודע, קשר משה את גמול העם על פועלו הטוב, ואת עונשו על סטיותיו הרוחניות במציאות היסטורית אנושית. מציאות זו, תשתנה בהתאם למעשיו ולהתנהגותו של העם לטוב ולמוטב. להבטיח עולם הבא הוא דבר קל. אולם, להבטיח הבטחות בלתי מסתברות בתחום מציאות החיים עצמם, כהבטחות פרשתנו, הוא עניין אחר. אין משה, כאדם, יכול לערוב לקיומן לאחר זמן. אין בידיו "שלט רחוק", שיפעל גם שנים רבות אחרי מותו. בעצם הבטחות אלו, העמיד את אמינות מנהיגותו ואת אמיתותה של התורה במבחן עליון. אם תתנהג התולדה בהתאם לכתוב, הרי שתדעו, שאמת אלוקית היא. ואם לא כך יהיה, ואם לא יוגשמו דברי הפסוקים כלשונם, הרי בדיתי תורה זו מליבי, זהו האתגר, שהציב משה בסוף ספר "ויקרא".

על כן, אנו נפעמים יחד עם הצעיר המתבולל בגרמניה שבין שתי המלחמות, בעת שקרא פעם במקרה פרשה זו:

"היהודי הנודד הנצחי, זו החידה האיומה. הנה כאן "מישהו" מודיע עליה מראש. לא ברמזים, לא במשלים ואף לא בסמלים רבי משמעות, אלא "מישהו" כנגיד ומצווה אומר את המילים הללו כדבר, המובן מאליו, כפסק דין, שיבוצע בהכרח, ואשר – לאחר שנחרץ – אין עליו לא ביקורת ולא הרהור. ו"מישהו" זה מציג את עצמו כמבצע פסק הדין, הגוזר על אומה שלימה אלפי שנות עינויים, שאין דוגמתם בעולם. לא נאמר בכתוב "אתם תפוצו בין העמים, כי אם "ואתכם אזרה – אני – בגויים".

"מישהו" מדבר, "מישהו" גוזר, ו"מישהו" מקיים" (הכוזרי השני – ד"ר יצחק ברויאר).