"לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח)

פרשה זו מזכירה לנו עובדה חשובה מאד:

הבהמות והחיות, שאופני הקרבתן על המזבח תוארו בפרוטרוט בפרשיות הקודמות, הינן יצורים חיים, נושמים ומרגישים. מותר לו לאדם לשחטן ולהעלותן לקרבן, כשם שהרשות בידו לאכול מבשרן. אולם, גם בשעת השחיטה עליו לזכור, שאין היתר האכילה והזביחה, מתיר לו להתעלם מרגשותיהן.

אזהרה זו כלולה, למעשה, באיסור תורה, המכונה בשם: "צער בעלי חיים". האיסור בונה מודל של התייחסות לעולם החי. התורה דנה בו במקומות מספר, וכל פעם מאספקט שונה. בפרשת "אמור" מתייחסת ההוראה ישירות לעניין השחיטה וההקרבה. וכך נאמר שם:

"ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

הוראה זו פורשה בהלכה במובן הזה:

ביום, שבו אתה שוחט את הפר האב, או את הפרה האם, באותו יום אל נא תיטול גם את נפשו של העגל, הבן שנולד - מהם צוו זה חל גם על מקרה הפוך. ביום, שבו נשחט העגל, אסור לשחוט גם את האם והאב.

מה טמון בהוראה זו?

רגישות לרגשות הבהמה, ומודעות אנושית לעובדה זו, המוסיפה נופך חיובי לתכונת הרחמים הבסיסית בלבנו.

וכה הם דברי הרמב"ם בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" (חלק ג):

"אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד – להישמר ולהרחיק מלשחוט את שניהם, הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד. אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר בעלי חיים. כי אהבת האם ורחמיה על הוולד אינו נמשך אחר השכל, רק אחר כח הפועל המדמה (תמונות הדמיון), הנמצא ברוב בעלי החיים, כמו שנמצא באדם".

דברים אלו הם המפתח להערכה נכונה של עולם החי, עליו מבוססת מערכת הצווים של "צער בעלי חיים".

מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה, השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה, שבהן חוננו.

תחושת עליונותו של האדם גורמת לו לחשוב, שהיקום, על הדומם, הצומח והחי שבו, הדום הוא לרגליו, והרשות בידו לעשות בו ככל העולה על רוחו. מסתבר, שהשקפת התורה בנידון שונה. מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה, השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה, שבהן חוננו. אכן, אלו מעניקים לנו זכויות יתר. אולם, לא בלי גבול. כי במישור, שעליו אנו והבהמה מתייצבים כשווים, אין לנו זכויות יותר ממנה. המערכת הביולוגית והאינסטינקטיבית דומה בגוף האדם ובגוף הבהמה. כשם שברור לנו, שאסור לפגוע ברחמי האם האנושית, מאותה סיבה עצמה, אסור לנו לפגוע גם ברחמי הפרה על פרי בטנה.

שני סוגי הרחמים נובעים מאותו מקור, מאינסטינקט דומה. כבד אותו, אפוא, בכל מקרה. שחיטת שניהם ביום אחד הינה תוספת כאב מיותרת לתחושותיהם, הנפגעות בלאו הכי. על כן, המתעלם מעובדה זו מוסיף קו של אכזריות לנשמתו.

עד כמה חדרה רגישות זו ללבם ולמוחם של בני ישראל. ועד כמה הבינו את חומרת הפגיעה שלא במקומה ברגשות הבהמה – יעיד המעשה התלמודי הבא:

"ייסוריו של רבי (רבי יהודה הנשיא) על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו.

על ידי מעשה באו – שפעם אחת הוליכו עגל לשחיטה. ברח העגל והכניס ראשו תחת כנפי בגדו של רבי וגעה בבכיה, כמי שאומר: הצילני! אמר לו רבי: לך, לכך נוצרת! אמרו (מן השמים): הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורים.

ועל ידי מעשה הלכו (חלפו יסוריו). שפעם אחת היתה שפחתו של רבי מכבדת (מנקה) את הבית. היו בני חולדה קטנים מוטלים שם וכיבדתם (טאטאה אותם החוצה). אמר לה רבי: הניחום (עזבי אותם). "ורחמיו על כל מעשיו" כתיב (תהלים קמה, ט).

אמרו (מן השמים): הואיל ומרחם – נרחם עליו ונתרפא (ע"פ מסכת בבא מציעא פה, א).

וודאי צדק רבי, כשאמר לעגל: "לך, כי לשחיטה נוצרת". אולם, לא היה לו לומר זאת בשעה, שכאב תחושת המוות הקרב גבר בו בעגל, ובייאושו חיפש מיפלט תחת כנף בגדו. צילה של מידת אכזריות זו גרם לרבי יהודה הנשיא, המורם מעם, אשר לשמו הוסיפו את התואר "קדוש" – ייסורים רבים.