רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ופִשרה

כמו אדם הראשון

צו (ויקרא ו-ח )

מאת הרב משה גרילק

שיעור בהצמדה

והשיב את הגזלה אשר גזל" (ויקרא ה, כג)

לפנינו פרשה נוספת, העוסקת בקרבנות. שוב, כבפרשה הקודמת, מפורטים בה פירוט מלא, סוגי הקרבנות ואופני הקרבתם. פירוט זה משתרע על פני שלושה פרקים מלאים (ויקרא, פרקים ו-ח).

אולם, תנאי חשוב ביותר, שבו תלויה, למעשה כל תורת הקרבנות, מוצנע בפרשה זו. ורק סמיכותה לקודמתה, פרשת "ויקרא", חושפת אותו.

פרשתנו פותחת בקרבן עולה (שם ו ב-ו). סופה של הפרשה הקודמת מתאר את מעשה הקרבת "אשם גזלות", הוא הקרבן, הבא על חטא הגזל. חכמינו במדרש מצאו קשר בין שתי פרשיות סמוכות אלו. קשר האומר, שקודם "והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל" ((שם ה, כג), ואחר כך: "זאת תורת העלה" (שם ו, ב):

אם בקשת להקריב קרבן, לא תגזול לאדם כלום. למה? "כי אני ה' אהב משפט שנא גזל בעולה" (ישעיה סא, ח) – אפילו בעולה (אפילו אם תעלה קרבן עולה, אני שונא גזל).

ממשיך המדרש:

"ואימתי אתה מעלה עולה, ואני מקבלה? כשתנקה כפיך מן הגזל! מה הוא הגזל? דוד אמר (תהילים כד, ג-ד): "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? נקי כפים ובר לבב…" זאת תורת העולה מי שהוא נקי כפים מן הגזל הוא יעלה בהר ה'" (מדרש תנחומא פרשת צו, א).

אלו משפטים הראויים לעיון. הם מטהרים היטב את משמעות הקרבן היהודי מסיגי מחשבות מוטעות. הצמדת מערכת הקרבנות שבפרשתנו לקטע האחרון של הפרשה הקודמת, המתאר, כאמור, את הקרבן, המכפר על עוון הגזל, טומנת בקירבה את הבשורה הגדולה: נקיון כפים הוא תנאי בל יעבור לאפשרות הקרבת קרבן במשכן ובמקדש. הוא המסד לעבודת ה' בכל דור, גם בלא מקדש וקרבן. אין קרבן ואין קרבת אלוקים, אלא כשחיי המעשה "הרגילים" נקיים אף הם מכל רבב פגיעה בזולת. אין להפריד בין השניים. העלאת קרבן בלא צמידות לחיי יושר, היא היא הפולחן, שנגדו נאבקו נביאי ישראל במאבק נצחי, שעדיין לא תם.

מעניין, אמת זו, העולה מסמיכות הפרשיות, צפנה התורה במקום נוסף, ושוב ברמז. זאת, באמצעות שינוי מכוון של מילה אחת בפתח מסכת הקרבנות כולה – בתחילת ספר "ויקרא".

"אדם", נאמר שם (ויקרא א, ב), "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' וגו'".

מילת התואר "אדם" מופיעה כאן בניגוד למקובל. הביטוי "איש" ("איש כי יקריב מכם"), היה הולם יותר את הנוסח המצוי בתורה.

ואם כן, "למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל, שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל" (רש"י בשם המדרש, בפירושו על הפסוק).

המילה "אדם" מעוררת את האסוסיאציה. היא מזכירה לנו בשעת הבאת קרבנות את אדם הראשון למען ניזכר בקרבנותיו שלו, שהיו נקיים מתערובת של רכוש הזולת.

יפה! אולם, מדוע נאמרים דברים כה חשובים רק ברמז, אגב הצפנתם בעמקי מילים או בין קפלי הפרשיות?

בגלל פשטותם. הואיל וחייבים הם להיות מובנים מאליהם. נקיון כפים וקרבת אלוקים זהו אל"ף בי"ת, שעליו כלל לא היו צריכים לדבר, כך, לפחות, סבורה התורה. כלום אשמתה היא, שבני אנוש סילפו דרכם?

"לך ושוב – לך ושוב"

הצמדת הפרשיות הציבה תמרור "אין כניסה" בשער המשכן, המקדש וקרבת האלוקים, בפני מי, שלכלך ידיו ברכושו של רעהו. אך, סמיכות פרשיות זו הינה נדיבה מאד. היא מעניקה לנו גם את רוחב המושג "גזל" ואת היקפו המלא.

וכך נאמר בפסוקי קרבן "אשם גזלות":

"נפש כי תחטא ומעלה מעל בה', וכחש בעמיתו, בפקדון, או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה… והיה כי יחטא… והשיב את הגזלה אשר גזל… ואת אשמו יביא לה' איל תמים" (ויקרא ה, כא-כה).

בפסוק מנויות כל צורות הפגיעה ברכוש הזולת. העיון בו מורה, כי לא רק שדידת בנקים או חטיפת ארנקים וכדומה, הינן גזילות. אגב לימוד, אנו שמים לב, כי כל סוגי ההתפתלויות "ההגונות" בחיי המסחר והמו"מ בשוק החיים, זוכים לתואר המכובד – גזילה. אפילו אבידה, שנמצאה ברחוב ולא הושבה לבעליה (במקרים שההלכה מחייבת זאת), חייב האדם – ביום שלבו נוקפו – להביא עליה קרבן. כן, כמעט שכחנו: גם "לסחוב" "להשלים ציוד" ו"לארגן חלקים" מן הפרט ומן הכלל הינם גזל המחייב כפרה וקרבן.

הלכה אחת מן המכלול, הבנוי על פסוק זה, תדגים לעינינו, עד היכן חודרים הדברים:

"איזהו עושק?" שואל התלמוד, "אמר רב חסדא: לך ושוב, לך ושוב, זה הוא עושק." (בבא מציעא דף קי, ב).

לתשומת לב כל משרתי קהל (למעשה, כולנו כלולים בקטגוריה זו, אם מעט ואם הרבה): דחיית אדם בלך ושוב הינה גזלת זמנו, אם לא יותר. והיא כלולה במילה "עושק", הכתובה בפסוק שצוטט.

הנשיא החוטא

מ"חוקי" ההצמדה של התורה, שתרמו לנו משמעויות חברתיות חשובות, נעבור למושג נוסף. למושג ההקבלה, או חוסר ההקבלה שבין פסוקים שונים. במקרה שלנו, תצמיח זו רעיון מעניין בתחום הלאומי פוליטי.

מקומה של הקבלה זו, למעשה, בפרשת השבוע שעבר. אולם, השפעתה החיובית מתפשטת גם על פרשתנו, על כן מן הראוי להזכירה.

ב"ויקרא" פרק ד' אנו מוצאים דירוג חוטאים, מגדולי העם ועד לפשוטיו. לכל סוג מוקדש משפט, המתאר את חטאו ואת קרבנותיו – מן החמור אל הקל.

אנו נתמקד בפתיחות של פסקאות אלו:

"אם הכהן המשיח יחטא…" (שם ד, ג).

"ואם כל עדת ישראל ישגו…" (שם ד, יג).

"אשר נשיא יחטא…" (שם ד, כב).

"ואם נפש אחת תחטא…" (שם ד, כז).

שלוש מתוך ארבע פסקאות אלו פותחות במילה "אם". הפסקה השלישית פותחת, לעומת זה, במלה "אשר".

חוסר ההקבלה בולט. האם יש לו משמעות? ואם כן, מהי?

קודם כל, עלינו לעמוד על מהות המילה "אשר" במקרא.

בפירושו לתורה המצביע אחד מגדולי הפרשנים על העובדה, כי יש מובן נסתר למילה "אשר", שנבחרה בפסוק זה כתחליף למילה "אם". בחירה זו מלמדת על נטיית לבו של מציב הברירה, הרוצה, שצד מסוים שלה יצא אל הפועל. לדוגמא: "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו… והקללה אם לא תשמעו…" (דברים יא, כו-כח).

ברור בהחלט, שאלוקים חפץ בקיום ברכתו בתוך העם, על כן, "אשר" תשמעו. אולם, הקללה, חלילה, תבוא, "אם" לא תשמעו.

ואם כן, האם רצונה של התורה, שהנשיא, המורם מעם, יחטא?

מסתבר שכן. מסתבר, שהעם יוכל להפיק מכך תועלת מוסרית גדולה ביותר. אלו דברי המדרש:

"אמר רבי יוחנן בן זכאי: אשרי הדור, שהנשיא שלו מביא חטאת על שגגתו. אם על שגגתו מביא חטאת, צריך לומר מהו על זדונו. אם נשיא שלו מביא חטאת, צריך לומר מהו הדיוט" (תורת כהנים על פסוק זה).

ומפרש רש"י בסגנונו:

"אשרי הדור, שהנשיא שלו נותן לב להביא כפרה על שגגתו ק"ו שמתחרט על זדונותיו"

ובתלמוד במסכת הוריות מבהיר רש"י פרט זה:

"אם המלך, שאין לבו כפוף, מרגיש ומביא קרבן על שגגתו, כל שכן ההדיוטות.

אלו דברים נבונים מאד בחכמת מדינה. חטאו של הנשיא, המנהיג, וחרטתו הכנה והגלויה ללא נסיונות התחמקות יכולים לשמש מופת לעם כולו, האוהב לחקות את מנהיגיו.

אם המנהיג מודה קבל עם ועדה על חטאו ועל כישלונו, יזכה, לא רק באהדת עמו, כי אם יתרום גם תרומה רצינית לטיהור האוירה הציבורית-חברתית. הוא יחדיר אמות מידה מוסריות חדשות בחברה. הוא יוכיח, כי יש כפרה לעוול שנעשה. כי החטא והטעות נובעים מחולשות אנוש, וניתן לתקנם. הוא ילמד את העם במעשהו לבוז לגאווה המזויפת, הטורחת להוכיח, ש"אני בסדר" בכל מקרה. ובכך, להעמיק את העוול והחטא, להפכם לפשע ולאסון.

נשיא, החוטא ומביא קרבן, נישא הוא מעל העם. אשרי הדור, שזכה לו. זהו דור מאושר ("אשר", "ישר", "מאושר" נובעים כולם משורש אחד) בגין תרומת מוסד הנשיאות למוסר העם.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן