"וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א, יד)

ספר "בראשית" מסתיים בתיאור ההיאחזות וההשתרשות של בני יעקב בארץ מצרים. ספר "שמות" פותח בקורות היורדים הראשונים לארץ הנילוס. זהו סיפורו של מהפך, ואלו הן תולדות הנפילה מרום הכבוד והפסגה, בימי שלוט יוסף, אל תהום שעבודו של פרעה, כפוי הטובה. פרעה, "אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ח).

כבדים היו ייסורי מצרים. זו היתה הגלות הראשונה בסדרת גלויות עם ישראל. קשים ונוראים היו הענויים ועבודת הפרך, כמובא בפסקי הפרשה: "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבדה קשה" (שם, יג-יד).

המדרשים נותנים, אף הם, ידם לתיאור זוועות אותה תקופה. אכן, למקרא ייסורי ישראל במצרים, שותפים אנו להתלבטות פרשני כל הדורות, הדנים בשאלות הנוקבות: למה ייסורים? מדוע גלות? מדוע גלות כה קשה וכה אכזרית? מדוע כך ולא אחרת?

אולם, מעבר לטעמים, לסיבות ולאילוצים שבדבריהם הרי במבט לאחור - אנו חייבים להודות - תרמו ייסורים אלו משהו לאופיו של העם המתגבש והולך. לפחות לגבי תוצאה חינוכית אחת אפשר לומר, שלא היתה מושגת בלעדיהם. בדיעבד, לא היו הייסורים לשווא.

כוונתנו לקביעת היחס הנכון כלפי קבוצת המיעוט החלשות בחברה. קבוצות אלו הן בדרך כלל חסרות מגן. הן נתונות, ברוב המקרים, למרמס "החוק". הרוב החזק בכל מדינות העולם בימים ההם, אוזניו היו אטומות לזעקת המיעוט החלש. פשוט לא נתפס בהגיונו, שיש למיעוט זכויות. כך היה המצב, לא רק בימי יציאת מצרים, כי אם גם אלפי שנים לאחר מכן. גם ביוון היפה, הנאורה והפילוסופית לא היו הדברים מובנים מאליהם. גם בה לא היה לעבד מעמד של אדם. שלא לדבר על רומא, למרות חוקיה המרשימים.

והנה, בשחייה נגד זרם הדעת המקובל בעולם, הציבה התורה את ייסורי מצרים כזיכרון מחייב לנהוג כראוי בעבד ובגר. החוויה המשותפת של הגלות הקשה משמשת, אפוא, רקע ליצירת מצב חברתי טוב יותר.

הנה מספר דוגמאות:

"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שם כב, כ).

"וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שם כג, ט).

כך גם לגבי שמחת החג:

ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך? והגר והיתום והאלמנה? וזכרת כי עבד היית במצרים" (דברים טז, יא-יב).

או בחובת מנוחת השבת:

למען ינוח עבדך ואמתך? וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים" (שם ה, יד-טו).

וכדוגמה אחרונה - חובת ההענקה (פיצויים) לעבד המשתחרר:

העניק תעניק לו? ושכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלקיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום" (שם טו, יד-טו).

דרישת התורה אינה נובעת, אפוא, מנימוקים הומאניים כגון: "כל בני האדם שווים"; זכויות היסוד של הפרט וכדומה. אלו, לא היו משכנעים באווירה התרבותית של אותם הימים, אך הזיכרון הלאומי של סבלנו שלנו ("ואתם ידעתם את נפש הגר") יועיל לנו אולי להתחשב יותר בחלש, כשנגיע לשלטון בארץ המובטחת.

למנהיגות נולד

משה הוא אחד האישים הבודדים בתנ"ך, שסיפור לידתם תואר בהרחבה. התורה מקדישה עשרה פסוקים (שמות ב, א-י) הכוללים את הנחתו בתיבה על שפת היאור ואימוצו על ידי בת פרעה, שמצאתו בוכה.

אולם, התקופה מרגע האימוץ ועד ליום, שבו יצא מן הארמון אל אחיו, לא זכתה בתורה ל"כיסוי". חיי נעוריו כלל לא נסקרים. אף כי ממדרשים שונים וממקורות חוץ אנו יודעים, כי היו אלו רבי מעש ועלילה. הוא, למשל, היה מצביא בשירותו של פרעה. המושל שנים רבות באחת המדינות אותן כבש המלך המצרי.

בעיני ספר שמות פותחות תולדותיו בפסוק זה:

"ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" (שם ב, יא).

יש להניח, כי משה שמע עוד לפני כן על צבא העבדים הגדול, המקים ערי מסכנות לפרעה. לכן, פותחת התורה ברישום תולדותיו רק ברגע, שידיעה זו באה לידי ביטוי מעשי. רגע המפנה החשוב והראוי לציון הוא רגע היציאה אל האחים. להדגיש, כי הרגע שבו "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" (רש"י) הוא הרגע, שבו נולד המנהיג היהודי, ששותפות אמת בצרת הרבים הוא סימן ההיכר הבסיסי שלו.

גם אחרי פסוק מפתח זה מקמצת התורה בתארה את האיש. היא מעניקה לנו שלוש אנקדוטות, הבאות לרמז, מדוע הוטלה שליחות הגאולה דווקא עליו? מדוע הוא המנהיג הנבחר?

ציר שלושת הסיפורים הקצרים הוא התערבותו של משה בסכסוכים (שמות ב, יא-יט). בראשון, מכה משה למוות מצרי, הנוגש בעבד עברי. בשני, הוא מתערב ומנסה להשלים בין שני עברים ניצים וגוער ברשע. ובסיפור השלישי הוא מושיע בנות נכר חלשות מידי עושקיהן, גם הם - בני נכר.

בכל המקרים, אנו מבחינים בעמידה ללא חת על משמר הצדק, ללא התחשבות מה יעלה בגורלו האישי. במקרה הראשון, היו התוצאות הסופיות של מעשיו בריחה ממצרים, מלווה בסכנת מוות. במקרה השני, נפל קרבן להלשנה, ובמקרה השלישי, עת צעד את צעדיו הראשונים במדיין, הוכיח עד כמה לא חשובה לו רווחתו האישית, כשמדובר בעשיית צדק.

שלושת המקרים משלימים זה את זה, ויוצרים יחד תמונה שלמה של אישיותו. חוש הצדק אינו בולט עדיין בהכותו את המצרי. יתכן, שרגשות אחווה לאומיים דחפוהו להגן על בן עמו המוכה. גם את ניסיון ההפרדה בין שני אחים ניצים אפשר לתלות בגאווה לאומית, הרוצה בשלמות העם ובתיקונו המוסרי.

אך, המקרה השלישי מלמד על שני קודמיו: בו אנו מבחינים במציל עשוקים, שאינם מוכרים לו, כבר ביומו הראשון בארץ זרה. אין הוא מושך בכתפיו בלא איכפתיות, מתוך דאגה להציל את עורו שלו. לא. חוש הצדק, הטבוע בו, מניע אותו להושיט עזרה. בכל מקרה ובכל מקום בו מתגלה הצורך לכך.

קו אופי זה, מנציחה התורה בדבריה הגלויים, כבאה להסביר את סיבת בחירתו לתפקיד המושיע ונותן התורה. אולם, להשלמת תמונת התורה, מן הראוי להזכיר גם דברים, המרומזים בכתובים, אשר חז"ל חשפו אותם למעננו.

האלוקים נגלה למשה במראה הסנה (שם ג, ב). בפסוק, המקדים מראה זה, נאמר כך: "וינהג את הצאן אחר המדבר" (שם ג, א).

"אחר המדבר - להתרחק מן הגזל, שלא ירעו בשדות אחרים" (רש"י על אתר). כלומר, עוד תכונה הנחוצה למנהיגות אמת.

זאת ועוד. מצאנו מדרש, העלה על נס גם את יחסו של משה לצאנו שלו:

"ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לחסוח (מין ירק). נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני הצמא. עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך.

אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה צאני ישראל" (מדרש רבה שמות ב, ב).

אפיון נוסף באישיותו של משה הוא סירובו לצאת לשליחות עצמה (שם ד, יא). סירוב זה נבע מן החשש, שהאח הבכור, אהרן יפגע, אם תוטל השליחות עליו, האח הצעיר. כך, חוברים יחד חוש צדק מפותח, רתיעה עמוקה מפגיעה ברכוש הזולת, רחמים אין-סופיים על הבריות, וענווה - ליצירת המנהיג האידאלי.