רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ופִשרה

ליד מיטת האב הגווע

ויחי (בראשית מז:כח-נ:כו )

מאת Tzvi

"אל נא תקברני במצרים"
(בראשית מז, כט)

שבע עשרה שנה חי יעקב בגלות מצרים. היו אלה שבע-עשרה שנות חייו השלוות והטובות ביותר. הגעגועים לבנו האהוב, יוסף, הם שמשכוהו "בשלשלאות של ברזל", כהגדרת חז"ל, לארץ זו. בעטיו ירד מן הארץ. ועתה, בהתקרב יום מותו קרא ליוסף ומבקשו:

"? אל נא תקברני במצרים. ושכבתי עם אבתי ונשאתני ממצרים וקברתני בקברתם?" (בראשית מז, כט-ל).

יעקב, חשפו הפרשנים, דייק בדבריו. חפץ היה, שיובנו כראוי, ושבקשתו תקויים במלואה, כרוחה וכלשונה. על כן, לא הסתפק בבקשה: "אל נא תקברני במצרים". יוסף עוד היה עלול להעלות בדעתו, שכל כוונת האב היא לא להיקבר בארץ זו קבורת עולם. אך, אין הוא מקפיד על קבורה זמנית עד בוא יום גאולת ישראל ממצרים. או אז, ישאו בני ישראל את ארונו, כפי שנשאו את ארונות יוסף ואחיו, כדי לעקור טעות זו הוסיף יעקב ואמר: "ושכבתי עם אבותי ונשאתי ממצרים" (שם), כלומר, מיד, בלא להשתהות, בלא קבורת ביניים.

יוסף, כמובן, הבטיח: "אנכי אעשה כדברך" (שם ל).

למרבה הפלא, לא הסתפק יעקב בהבטחה מלכותית זו. אף כי ידע היטב שיוסף לא יפר אותה, דרש מנו לחזק את הבטחתו בעבותות השבועה (שם, לא). הוא רצה להיות בטוח, מעבר לכל ספק, שבקשתו תקויים, ורק לאחר שבועתו של יוסף הודה לאלוקיו, על כי זיכהו, שגם רצונו האחרון יבוצע כראוי: "וישתחו ישראל על ראש המטה" (שם, לא).

יעקב פחד מן הקבורה במצרים. היא הילכה עליו אימים. המדרש מונה סיבות רבות לפחד זה. אנו נזכיר שתיים מהן:

א. "מפני מה ביקש יעקב אבינו שלא יעקב במצרים? שלא יעשו אותו עבודת כוכבים" (מדרש רבה בראשית צו, ה).

יעקב היה נערץ בארץ גלותו. דמות פלאים, שכבודה גדול בעיני המון העם המצרי. אם יקבר בארץ זו, ייהפך קברו לאתר מקודש, יעד לעלייה לרגל ולסגידה. זהו סוף טראגי לאדם, שסימל בחייו את האמונה באלוקים, אם לאחר מותו היה נהפך בעצמו? לאליל.

ב. "כדי שלא ירצו ישראל לישב במצרים ישיבת קבע: שיאמרו אילולי היא ארץ קדושה, לא היה נקבר בה יעקב אבינו" (ספר הפרשיות ע"פ משנת ר"א).

בבקשתו להקבר בארץ נאבק יעקב נגד מגמות הירידה. אלו הופיעו אז לראשונה בעם ישראל, וסכנתן היתה מוחשית ביותר. הפרשה מסתיימת בפסוק, המרמז על התפתחות מסוכנת זו: "וישב ישראל בארץ גשן ויאחזו בה" (מז, כז - לשון אחוזה, רש"י).

קבורתו של יעקב - אפילו ארעית - היתה מתפרשת בעיני בניו כהיתר להשתרשות בארץ זו. שכן, גם מצרים הינה "ארץ קדושה". אחרת לא היה יעקב מוכן להקבר בה.

משום כך, דרש יעקב, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, שארונו יועלה מיד ארצה. למען ידעו בני ישראל, גם בשנות הגלות, היכן הוא ביתם האמיתי.

האשמות על ערש דווי

שנים עשר בנים התאספו סביב למיטתו של האב הגווע (בראשית מט, א). היה זה רגע יפה של אחדות, שהפגינו אבות שבטי ישראל. אותה שעה הרכינו, כולם בשווה, את ראשיהם בפני אביהם - מקור כוחם - וציפו לברכתו האחרונה. ברכה, שצפנה לכל אחד מהם את כל עתידות גורלו, את המיוחד שבאופיו, ואת תרומת כל שבט לבניינה של האומה (שם, ב-כז).

אולם, האב הזקן ניצל רגע זה גם לעריכת חשבון נפש, גם לסקירת העבר ולגינוי מעשים, שלא היו צריכים להיעשות, אחד המעשים, שזכה עתה לביקורתו החריפה, היה הטבח בשכם, מעשי ידי שמעון ולוי.

המאורע התרחש שנים רבות לפני כן. שמעון ולוי נקמו את נקמת חילול כבודה של אחותם דינה. הם החריבו עיר זו, והכו את כל זכורה לפי חרב (בראשית פרק לד). עתה, לפני מותו, גילה יעקב את דעתו במלואה. ממרחק הזמן והמקום, כשהמעשה עצמו נתון כבר בחיק העבר, קל יותר להעריכו, ולהוציא עליו משפט אמת.

וכך נפרד יעקב משמעון ולוי:

"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרתיהם? כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור. ארור אפם כי עז? אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (שם מט, ה-ז).

כאן מביע יעקב את סלידתו מן הטבח ההוא. הוא מביע בקול את חששו מתכונות הקנאות והכעס ("ארור אפם"). זו תכונה, העלולה לשבש גם את שדה ראייתו ואת הכרעותיו של האדם הגדול ביותר. אכן, שמעון ולוי הצדיקו את טבח העיר בצורך להגן על כבוד ישראל שהושפל ("הכזונה יעשה את אחותנו", לד, לא). אף הסבירו - לפי הפרשנים - בטוב טעם, מדוע חייבים היו לנהוג כפי שנהגו. בכל זאת מטיח האב בפניהם ברגע הפרידה:

"ברצונם עקרו שור. ר' חייא בר אבא: בשביל לעשות רצון יצרכם עקרתם וכו'" (מדרש רבה בראשית צח, ה).

לפי מדרש זה מנסות הסיבות הגלויות והמוצדקות להסתיר את החבוי בעמקי הלב, את נטיותיו של היצר השוכן בתת-מודע. הלה, פועל בהתאם למערכות משלו, ולאו דווקא בהתאם להסברי ההגיון. משום כך מסוכנת הקנאות, אשר למרות כיסוייה המוסריים, אין אתה יודע מהו מקורה האמיתי.

יעקב שם לב כי הגאווה הלאומית והלהט המהפכני טבועים באופי אחים גדולים וקדושים אלו, והם שהיו להם לרועץ בשכם. הוא צפה, איפוא, בחרדה אל העתיד, כי דאג מפני פעילותם ותוצאותיה.

משום כך יצאה מלפניו גזירת הפירוד והפיזור: "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". שרק לא יהיו ביחד. לעולם לא יתרכזו בני שבטים אלו במקום אחד. כך תימנע הסכנה, שמטרות מוצדקות יצמיחו להט פעולה לא מוצדק. בני שמעון, אשר פוזרו ברחבי העם היהודי, היו, לפי דברי המדרש, השבט העני, שחיזר על הפתחים, ואף שבטם של מלמדי התינוקות, שנדדו ממקום למקום. שבט לוי לא זכה כלל לנחלה בארץ ישראל, ואת פרנסתו מצא בגרנות הארץ וביקביה. שם הוענקו לו המעשרות, השייכים לו על פי דין התורה.

מעתה, יתפזרו הקנאות והגאווה הלאומית בכל גבול ישראל ויהיו לברכה. שכן "נצרך הוא לפרקים מעט אנשים כאלה. אבל רובם במקום אחד קשה. אבל מעט מעט יפה". ("העמק דבר").

הבן "החמור"

יששכר זכה ל"מחמאה" מפי יעקב. ובעת הברכה העניק לו את התואר - חמור: "יששכר חמר גרם, רבץ בין המשפתים? ויט שכמו לסבל" (שם מט, יד-טו).

אכן, הולם תואר זה את אופיו ומהותו של יששכר. הוא השבט, שהקדיש את עצמו ללימוד התורה ולהפצתה. השבט שהצטיין בתקופת הבית הראשון במספר הגדול של תלמידי החכמים, שיצאו מבין בניו, שזכה להעמיד לשירות העם מאתיים ראשי סנהדרין. הוא לא היה מעפיל אל הישגים אלו, אילו לא היה ניחן בתכונות החמור:

"מה חמור זה גרמיו ברורים, כך היה תלמודו של יששכר ברור עליו."

"מה חמור זה עצמותיו חסונות וסובל בהן כל משא ואינו ניזוק ואינו מתעייף, כך יששכר נושא משאה של תורה ועולה ואינו ניזוק ולא ייעף."

"מה חמור זה אינו בועט באדונו ואין בו גסות רוח לעולם, כך הוא יששכר מלא תלמידי"

כי רק תכונת הבהירות ללא שיעור, כוח סבל, התמסרות מוחלטת, נכונות מתמדת לשאת בעול וענוות אמת, מצמיחים יודעי תורה במובן הנכון של המילה. רק אז - "יששכר", יש שכר.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן