"לך נא ראה את שלום אחיך"
(בראשית לז, יד)

אדם יצא, בפרשתנו, לדרכו, וגילה חיש מהר, כי הגיע אל יעד שונה, שעליו לא חלם כלל.

יוסף עזב את בית אביו בחברון, כדי לערוך ביקור קצר בשכם, ותו לא. והנה, מגלגלים אותו המאורעות, שנחתו עליו, אל עולם אכזרי, הרחק מביתו.

הפרטים, אנו מקווים, ידועים. בצאתו מביתו בחברון הלך לקיים את מצוות אביו:

"ויאמר ישראל אל יוסף: הלוא אחיך רעים בשכם... לך נא ראה את שלום אחיך" (שם).

זו היתה המטרה. אולם אחיו, שינו אותה. הם נטרו לו איבה על חלומות המלכות, שקיננו בלבו, אף קינאו בו על כי העדיפו אביו על פניהם. על-כן, תפסוהו ומכרוהו לאורחת ישמעאלים. היא הורידה אותו למצרים ומכרה אותה לעבד.

כך, הולידה מערבולת היחסים בין האחים את הסיפור הגדול, עתיר העלילה והמתח הדרמטי. הסיפור, העמוס בכאב אנושי, שזור מתחילתו בחוטי ההשגחה האלוקית.

פרט אחרון זה הוא החשוב ביותר. אנו כבני אנוש מודעים בהחלט לשליטה המוגבלת, שיש לנו על תוצאות פעילותנו. אנו חשים בעליל, פעם אחר פעם, שתכנונינו, מעשינו ומהלכינו - אפילו המבריקים ביותר - מתנפצים אלי סלעי המציאות הקשוחה, בגלל גורמים וסיבות שאינם בשליטתנו. לעיתים קרובות הם אף מצמיחים תוצאות הפוכות מן המטרות, שהוצבו בתחילת הדרך. דברים אלו מתרחשים גם במישור האישי וגם במישור הלאומי.

זו המציאות. אולם, בהתייחסות אליה מתפלגות הבריות. ההתייחסות הנפוצה היא ההתייחסות הפטליסטית, חדורת היאוש העמוק, הרואה בפעילות האדם בעולמו אבסורד, מעשה סיזיפוס, חסר טעם, תכלית ותועלת. האדם, לדעתה, כבול הוא באזיקי נצח לגורל עיוור ומיסתורי, המשטה בו ממעמקי ההוויה ("מאוריה" הגדולים בדורנו של פילוסופיה זו היו ז'אן פול סארטר ואלבר קמי).

מולה מעמידה פרשתנו את ההשקפה המקראית האופטימית, היהודית. זו, המבחינה במגע ידה של ההשגחה העליונה מאחורי פרגוד המאורעות. השגחה זו טווה ממעשי בני אדם - המקוטעים והחלקיים - את ארג העלילה האנושית כולה, ורוקמת מהם את המטרות הגדולות של ההיסטוריה. אלו, מועילות בסופו של חשבון אדם עצמו, כפרט וככלל.

כך קרה גם בפרשתנו. בעטיין של ההתרחשויות, הכלולות בה (מכירת יוסף למצרים), ירדו בני ישראל לארץ זו; נגאלו משם לאחר גלות קשה; הוענקה להם תורה במדבר; נחלו את ארץ ישראל, אף גלו ממנה, והפכו למה שהינם היום, על הטוב והרע שבו. כל אלו ארעו, למרות שגיבורי הפרשה פעלו כל אחד בהתאם לאינטרס האישי והצר של הרגע ההוא. יעקב, האב, דאג לשלום בניו הרועים ושלח אליהם את יוסף, למען ישיבו דבר; האחים החליטו לשים קץ לפרשת חלומות המלכות, והרחיקוהו מן הארץ. והאלוקים, הצופה במאורעות, צירפם אחד לאחד כדי ליצור את התוצאה שהוצגה בתחילת פסקה זו.

פיסקה אחת בפרשה שלנו, המיותרת לחלוטין במבט ראשון, נכתבה במיוחד כדי להדגיש נקודה זו.

בן הפסוקים, המספרים על יציאתו של יוסף מבית אביו, לפסוקים, המתארים את פגישתו הגורלית עם האחרים בשדות דותן, מוסיף המקרא את התיאור הבא:

"וימצאהו איש והנה תעה בשדה וישאלהו האיש לאמר: מה תבקש? ויאמר: את אחי אנכי מבקש, הגידה נא לי איפה הם רעים? ויאמר האיש: נסעו מזה, כי שמעתי אמרים נלכה דתינה" (שם, טו-יז).

המקרא, שפסוקיו הם תמיד סמל התמצות, ולעתים קרובות מכליל הוא משמעויות רבות ברמז אות מיותרת - הוסיף לפרשתנו שלושים (30!) מילים, שאינן נחוצות כלל למטווה הסיפור הגדול עצמו.

ואתה קורה ותמה: מה החשיבות עבורנו בתעיה זו של יוסף בדרכו? מה באה היא ללמדנו? מדוע נשלפה דווקא היא משלל ההתרחשוית שבדרך? מיהו האיש המיסתורי, המנחה אותו? ובכן, מסביר מדרש תנחומא, ה"איש" בקטע זה הוא:

"המלאך גבריאל" (הובא ברש"י שם).

ואיו, מטרת תיאור התעיה בשדות היא:

"ויאריך הכתוב בזה... להודיענו, כי הגזירה אמת והחריצות שקר. כי זימן לו הקב"ה מורה דרך שלא מדעתו להביאו בידם (לידי האחים). ולזה נתכונו רבותינו באמרם, כי האישים האלה מלאכים. שלא על חינם היה כל הסיפור הזה, אלא להודיענו, כי (משלי יט, כא): עצת ה' היא תקום" (רמב"ן שם על פסוק טו).

מלאך הוביל את יוסף שלא מדעתו למצרים, אל הגשמת מטרות ההשגחה העליונה שצויינו לעיל. אולם, גם אם היה האיש שפגש את יוסף אדם פשוט - הינו מלאך, כי מלאך, בלשון הקודש, מובנו שליח. שליח, שענה על שאלות יוסף והצעידו, בלא לדעת זאת, אל הגורל המזומן לו על ידי האלוקים. תפקידו דמה בהחלט (לדוגמא, עם כל השוני!) ל"תפקיד המפתח", שמילאה מחלת אשת הגראף אסטרהאזי בתקומת מדינת ישראל. הלא בעטיין של הוצאות ריפויה המרובות נדחף בעלה הגרף הנכבד, לגניבת מסמכים סודיים מהמטכ"ל הצרפתי ולמכרם לגרמניה. מעשה בגידה, שהוביל להאשמתו של דרייפוס; לכתיבת ה"אלטנוילאנד" ע"י הרצל: לקונגרסים הציונייים, עד לתוצאותיהם בימינו (האם חשבתם פעם, מה היה קורה, לו אישה זו לא היתה חולה?!?)

זו בשורתה של הפרשה הקטנה: "עצת ה' היא תקום". מעשי אנוש אינם אבסורד. אפילו מעשים פסיביים מהווים פרודות קטנות במרקם הפלאי, היוצר את תולדות האנושות ומכוונה אל תכליתה האלוקית. מעשה האיש מלמדנו - באופן כללי - שלכל פעולה, אמירה וכו' יש ערך לא ישוער (לטוב ולרע בהתאם לבחירה החפשית האישית). זאת למרות שאנו, בגלל חוסר הפרספקטיבה הנכונה, לא תמיד נוכל לבחנם בראוי.

גישה זו, שהונחה בפרשתנו בתחילת המאורעות התנ"כיים, סוכמה היטב על ידי היסטוריון בן ימינו, המוסיף את נופך של הנסיון ההיסטורי והמעשי:

"חוקי ההתפתחות האנושית עושים דרכם ללא הפרעה במשך דורות רבים בהתאם, או בניגוד, לרצון העמים והאנשים בשעתם... יש ובאורח, שבו יוצרים האירועים עצמם את הקשר שביניהם, מעין ארשת אנושית עם חיוך, שיש בו קשיות ורוך כאחת כלפי העמים והבריות, המדמים בנפשם, כי מהלכים הם בדרכים, שקבעו לעצמם, ולמעשה, הולכים תמיד למקום, שלא רצו בו מעולם. ואף אם זה דמיון שווא, בכל זאת, מתעורר החשד, כי חוקיה האכזריים של ההתפתחות הם לא רק מערכת חוקים יבשים, אלא גילויים של רצון עליון, שנגדו לא יקום דבר" (ההסיטוריון השוודי, הרלד היירנה).