רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ופִשרה

ליד קבר שרה

חיי שרה (בראשית כג:א-כה:יח )

מאת Tzvi

"מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (בראשית כג, א)

פרשת השבוע, פרשת "חיי שרה", היא פרשת חילופי המשמרות בזירה המקראית. הזוג הראשון, אברהם ושרה, נאסף אל עמיו. על הבמה עולה בנם יצחק, הבונה את ביתו על אדני מוסר הוריו. שותפתו לחיים ולשליחות היא רבקה בת בתואל הארמי. אנו צופים כאן בחוליה הראשונה בשלשלת המורשת העברית.

עיוננו יוקדש הפעם לפרשת מותה של שרה אמנו, ולאמצעים שננקטו, כדי שביתו של ממשיך הדרך יכון על יסודות עבריים מוצקים.

שרה מתה "בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען" (בראשית כג, ב). זהו רגע מתאים לסקור את חייה, לסכם את גדולתה ותהילתה. התורה עושה זאת בדרכה שלה: בפסוק קצר, במילים בודדות, האוצרות בקרבן הרבה:

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" (שם שם, א).

פסוק זה מחלק את שנות חייה לשלושה חלקים: ליחידות, לעשרות ולמאות ("מאה שנה; עשרים שנה; ושבע שנים). חלוקה זו באה - לדעת המדרש - להבליט את הענין הבא:

"'יודע ה' ימי תמימם ונחלתם לעולם תהיה' (תהילים לז, יח). כשם שהן תמימים, כך שנותם תמימים.

לכך נכתב שנה בכל כלל וכלל, לומר לך, שכל אחד נדרש לעצמו. בת מאה כבת עשרים לחטא, מה בת עשרים לא חטאה? אף בת מאה בלא חטא. ובת עשרים כבת שבע - ליופי? כולן שוין לטובה." (מדרש רבה בראשית נח, א. הקטע השני של המובאה נמסר כאן בניסוחו המורחב של רש"י).

בבוא התורה לספוד לאם העבריה הראשונה, אין היא מעלה על נס פועל זה או אחר מכלל מעשיה הכבירים. השבח, שהיא משמיעה על קברה, גדול בהרבה, והוא ניתן למיצוי במילה אחת: שלמות.

כל מאה ועשרים ושבע שנות חייה מתייצבות ברגע המוות כיחידה אחת הרמונית, בלא סדק, חולשה או ניגוד. הדעת, האמונה וגודל הלבב, שבהם בורכה, שלטו בכל מעשיה מגיל צעיר, והם ניכרו היטב גם בימי הזיקנה. מעולם לא ניגרר אישיותה אחרי המאורעות, קשים ככלל שיהיו. חיי רוחה עצמאיים היו, נחים בחיק האמונה הגדולה, וכל הסערות, שפקדו את חייה, לא פגעו בה. שרה, שנפלה בשבי פרעה החמדן (כששהו במצרים בשנות הרעב - בראשית יב, טו), היתה אותה שרה, שנדדה יחד עם בעלה לארץ כנען, אל תקוות עלומות בעתיד. ואותה שרה, שקיוותה להיבנות מלידת ישמעאל, היא היא שדרשה את גירושו וגירוש אמו מבית אברהם. מאותו מקור רוחני נבעו שתי הדרישות המנוגדות, לכאורה. אין כל הבדל בין שרה, העורגת לבן, הרואה את זקנתה הקופצת עליה, כשזיק התקווה האחרון כבה והולך - לבין שרה, הזוכה בו בסוף.

"אתה בהבטחה", אמרה לאברהם, כמובא במדרש, "ואני באמונה". לך הבטיח האלוקים בן, ואני מאמינה בלידתו. גדול כוחה של האמונה, המשמרת את רוחו של האדם מפני המציאות המנוגדת, הטופחת על פני כל תקוותיו.

"כולן (כל שנות חיי שרה) שווין לטובה" (רש"י לעיל בשם המדרש).

סימנה של רוח איתנה בת חורין היא, כשהיא שרויה ברמת הכרה אחת, ונסיונות החיים לא יכולים לה. ההיפך, אלו מבגרים אותה, מחזקים ומחשלים. לרוח כזו כל מבחן הוא תוספת לשלימותה, החושף את שגנוז מכבר בעמקי הלב. זאת, בניגוד לרוב הבריות, הנדחפות על - ידי הקורות אותן, הנשחקות על ידיהן, ולבן מתקשח והולך?

זו היתה שרה. והפסוק מעלה על נס את דמותה, שעה שליווה אותה בדרכה האחרונה.

קבר בחברון

אברהם האבל, אברהם העשיר ונשוא הפנים, המכובד על הכל ("נשיא אלקים אתה בתוכנו" - שם שם, ו), עמד פתאום כעני בפתח. אברהם זה, שאלוקים הבטיח לו את ארץ כנען לא היתה לו, בארצו שלו, אף פיסת קרקע אחת לקבור בה את אשתו. גר היה בארץ, ועל גרים נאסר להחזיק בנכסי דלא ניידי.

משום כך, חייב היה אדון הארץ לעתיד לבוא בדברים עם שליטיה הנוכחיים. להכנס איתם למשא ומתן ולשטוח בפניהם את בקשתו לאחוזת קבר בארץ מגוריו (פרק כג, ג?כ).

וכך נראה אברהם, בחיר האלוקים, בעת המו"מ:

"'ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ, לבני חת' (שם שם, ז) אברהם היה צריך לכל, שאפילו מכר לו עפרון את השדה, לא היה אברהם רשאי לעשותו בית קברות שלא ברשות כל בני העיר. ולכן הוצרך לקום כדי להשתחוות לכולם, אפילו לאותם שלאחריו" (חזקוני על הפרשה).

לא נעים וגם נורא. סיטואציה טרגית, שאליה נקלע אברהם ביום אבלו על מות אשת נעוריו. שוב כפתה עליו מציאות החיים את העימות עם אמונתו בהבטחת האלוקים, שהבטיח לו בעלות על ארץ זו. כלומר, האיש, שאמונתו עמדה במבחנים קשים ביותר, לא זוכה עדיין לנוח על זרי הדפנה של נצחונותיו הרוחניים, וברגע לא צפוי, בא עליו נסיון נוסף. פטירת רעייתו הפכה לעוד שעת מבחן.

נזכור נא, כי כבד היה הנסיון לרוחו של אברהם. הוא נחת עליו מיד אחרי נסיון העקדה הנורא ובשעה, שרוחו סערה למראה מתו, המוטל לפניו.

ואברהם - עמד גם בנסיון זה:

"בוא וראה ענותנותו של אברהם אבינו! שהבטיחו הקב"ה לו ולזרעו את הארץ, ועכשיו לא מצא קבורה אלא בדמים מרובים, ולא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה, ולא קרא עליו תגר" (מדרש הגדול).

והנה, ממעמקי הנסיון עצמו, בקעה גם תחילת מימוש ההבטחה: "כי לך אתננה" (בראשית יג, יז). קניית מערת המכפלה בכסף מלא היתה פעולת ההשתרשות המעשית הראשונה באדמת המולדת. למרבה האירוניה, הקבר הראשון יצר את הקשר החי הממשי הראשון עם האדמה. קשר שמאז לא נותק.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן