רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

פרשה ופִשרה

רגע הפרישה

וילך (דברים לא )

מאת הרב משה גרילק

"לא אוכל עוד לצאת ולבוא" (דברים לא, ב)

עצוב היה היום, בו היתה פרישתו כבר וודאית. עצוב היה הרגע, שבו שמעו בני ישראל ממשה את המשפט הבא:

"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, לא אוכל עוד לצאת ולבוא וה' אמר אלי לא תעבר את הירדן הזה" (דברים לא, ב).

עצוב היה, עצוב מאד. כי ידעו בני ישראל, שעוד מעט קט ייפרדו ממנו לנצח. לבם נצבט מכאב למראה המנהיג הנשאר מאחור, ממש על סף התגשמות החלום.

זה עתה סיים להשמיע באוזניהם את צוואתו הרוחנית (זו, הכלולה בשלושים פרקי "דברים") הגיעה השעה לומר כמה מלים על עצמו. לאור דבריו ומעשיו האחרונים, בטרם הסתלקות, גבהה דמותו לעיניהם, הלוך וגבוה. האדם ניכר במיוחד בעיתות משבר. גם אדם כמשה, בעת חילוף המשמרות בהנהגה.

הנה, כאשר סיים את דבריו אל העם (סוף פרק ל), פותח הפרק הבא בפסוק, התמוה בניסוחו:

"וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל" (שם, א).

המילים "וילך משה" זקוקות להבהרה. היטיב להקשות דון יצחק אברבנאל:

"הנה קודם לזה כתוב (כט, א): ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם: אתם ראיתם את כל אשר עשה ה'… והרי כולם היו לפניו באותו פומבי, ואיך אמר כאן, שהלך משה לדבר אליהם? כי כיון שהיו כולם מקובצים יחד לעניין הברית, היה לו לדבר אליהם שם, ולא יצטרך ללכת לכל שבט ושבט לדבר אליהם".

השאלה ברורה: הלא אין התורה מתארת מצבים סתם. מדוע מדגישה היא, שלמעשה לא המשיך משה בשיחה עם העם? למה לא לספר לנו, שבניגוד למקרים קודמים, הלך הוא אל העם, ולא קראו אליו?

אכן, זהו האיש משה! פרידתו מן העם תהיה אישית ולא רשמית. כשגמר לשנות את דברי התורה, בתוספת נוראות הברית עם האלוקים (פרשת "נצבים"), שחרר את העם לאוהליו:

"כאשר השלים כל דבריו, הלכו כל הניצבים לפניו, הטף והנשים איש לאוהליו, והלך משה עתה ממחנה לוויה אל מחנה ישראל לכבדם, כמי שרוצה ליפטר (להיפרד) מחברו, ובא ליטול רשות ממנו" (רמב"ן, על הפרשה).

וכך, צעד שמה משבט לשבט כדי להיפרד אישית, מכל אחד בביתו שלו. שכן "וילך" מלמד, ש"בעצם הלך אל העם כדי להיפרד ממנו, בפשטות גמורה, המתאימה לאופיו של מי שהכתוב מעיד עליו (במדבר יב, ג): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (רש"ר הירש).

באותה שעה התברר לכל, שמנהיג זה מעולם לא חש עצמו "יחיד סגולה", הנישא מעל העם כולו. הוא ידע, כי רק שליחות הוטלה עליו. שליחות הגאולה ממצרים ותפקיד הנחלת התורה לדורות. אין השליחות מקנה לו זכויות יתר מעבר לנחוץ. על כן, כשהסתיימה השליחות ויורשו, יהושע, נבחר, היה הדבר פשוט בעיניו, שהוא חייב להיפרד לא על ידי טקס פרידה רשמי מעל במה מוגבהת, כי אם לומר להם את דבריו האישיים מלב אל לב, כשווה בין שווים.

מה אמר להם בעת עמדו ליד אוהליהם?

את דברי הפסוק, שציטטנו בראש דברינו?

"בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא"

"זקן אני", אמר האיש, "ונסתמו ממני מעיינות החכמה" (רש"י). כלומר, לא תיהנו עוד מעצתי, מחכמתי ומדברי תורתי. אלו נלקחו ממני, וניתנו למנהיג הבא אחרי. כמו כן, לא אוכל עוד לצאת ולבוא "במלחמה" (אבן עזרא), כך, שלא אביא לכם כל תועלת במבחנים הצפויים לכם, מיום עברכם את הירדן.

וזו השאלה:

כלום רצה להוסיף בדברים אלה צער על צערם?

לא, אומר הרמב"ן, כי אם להיפך. בחשיפת חולשותיו אלו ביקש לנחמם. ראו זקנתי, אין כוחותיי עימי, אין בי יותר תועלת, אל תצטערו ביותר, שאני הולך בדרך כל הארץ. זכיתם בהנהגה צעירה, שמובטחת לה עזרת האלוקים, כפי שהזכיר להם מיד:

"ה' אלוקיך הוא עבר לפניך, הוא ישמיד את הגויים האלה מלפניך וירשתם. יהושע הוא עבר לפניך כאשר דבר ה' " (שם, ג).

וכך סובב משה במאהלי השבטים, "ומתעורר לנחם את ישראל על מיתתו" (ספרנו). העם מביט בו משתאה, בראותו שאהבת ישראל, היוקדת בקרבו, עמדה זה עתה במבחן נוסף – מבחן הדאגה לכאבם שלהם על מותו שלו.

רגע עצוב וקשה במיוחד היה למשה, שעה שחש, שלא יוכל עוד "לצאת ולבוא", שפירושו לפי המדרש (הובא ברש"י):

"לצאת ולבוא בדברי תורה. מלמד, שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה".

אז ידע, כי זמנו תם, ואין הוא עוד מנהיג העם. הדבר הובלט עוד יותר, לעיני כל, כשמצווהו האלוקים בפרשה זו את הדברים הבאים:

"הן קרבו ימיך למות. קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד ואצוונו" (שם, יד).

זה קרה לו בפעם הראשונה. גם בעת שידע, שההנהגה תוחלף, ויהושע נבחר כיורשו, היה משה המצווה, כנאמר:

"קח לך את יהושע… ולפני כל העדה וצויתה אתו לעיניהם" (במדבר כז, יח-יט).

ואילו עתה:

"ואצוונו".

סמכותו הבלתי מעורערת של המנהיג הישיש אבדה לו מרגע זה ואילך, ולעיני העם כולו. מעתה האלוקים מצווה את יהושע, ומשה – בימי חייו האחרונים – הועמד בצל.

כך תיארו במדרש את השעות הללו:

…עמד משה והשכים לפתחו של יהושע. היה יהושע יושב ודורש… ונתעלמו עיניו של יהושע ולא ראה אותו.

הלכו ישראל אצל משה לפתחו ללמוד תורה, ושאלו ואמרו: משה רבנו – היכן הוא? אמרו להם: השכים והלך לפתחו של יהושע. הלכו ומצאוהו בפתחו של יהושע… אמרו לו: ליהושע… שמשה רבנו עומד, ואתה יושב? כיון שתלה עיניו וראהו, מיד קרע בגדיו, וצעק ובכה ואמר: רבי! רבי, אבי ואדוני!

אמרו ישראל למשה: משה רבנו, למדנו תורה! אמר להם: אין לי רשות! אמרו לו: אין אנו מניחין אותך.

יצתה בת קול ואמרה להם: "לימדו מיהושע".

…והיה יהושע יושב ודורש בפני משה… ניטלו מסורות חכמה ממשה, וניתנו ליהושע, ולא היה יודע משה מה היה יהושע דורש.

אחרי שעמדו ישראל מישיבה, אמרו למשה: "אין אנו מבינים את דברי יהושע" אמר להם: "איני יודע, מה אשיב לכם". והיה משה רבנו נכשל ונופל" (מדרש תנחומא ואתחנן ו).

למראה תמונה עגומה זו (שהינה רק אחת מן המתוארות במדרש), קיים רצון עז להבין, מדוע רצתה ההשגחה העליונה, שהעם יזכור את משה בשעותיו האחרונות, בלא הילת המנהיג? מה טעם, שהכל יבחינו בחולשותיו הפיזיות והאנושיות של איש האלוקים?

אכן, כדי שלא יווצרו האגדה והמיתוס. למען לא ייהפך משה, במשך הדורות – ליצור על אנושי – אלוקי, כפי שקרה למייסדי הדתות, המתבססות על תורת משה. למשל, האחד הפך "לבן אלוהים", ואילו רעהו במזרח עלה לרקיע על חמורו.

לעומתם, נשאר משה אדון הנביאים, בתודעת העם – אדם. אדם, שבמופת חייו הפגין, לאילו פסגות רוחניות מסוגל בן אנוש להעפיל, בלי לטשטש את הגבולות הברורים בין האלוקי והאנושי, כפי שאמר להם משה עצמו בין דבריו האחרונים:

"נטל שתי ידיו, והניחן על לבו, ואמר לישראל: "ראו אחרית של בשר ודם" (מדרש שם).

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן