"כי תצא למלחמה על אויביך" (דברים כא, י)

בראש פרשתנו אנו מוצאים שלושה סיפורים. שלושה מצבי אנוש, הכוללים בקרבם את כל סממני הסיפור הטוב: מלחמה, אהבה, שנאה, מרד הנעורים, אפילו פשע. כל סיפור ומשמעותו, כל מצב ומוסר ההשכל שבו, ואמת אכזרית הופכת את השלושה לסיפור אחד.

סיפור א': יפת תואר

"כי תצא למלחמה על אויביך… וראית בשביה את יפת תואר וחשקת בה…" (דברים כא, י-יא)

תמונת "האהבה בצל תותחים" מוכרת לנו היטב. היא פרנסה רבות את הספרות, המחזות והסרטים, והינה בת לוויה נאמנה כמעט לכל מלחמה.

המפליא הוא, שהתורה הלוחמת מלחמה עיקשת נגד נישואי תערובת, מגלה במקרה זה ליברליות מפתיעה. היא מתירה לחיילנו האוהב לשאת יפהפייה זו לאישה:

"ולקחת לך לאשה" (שם).

מה קרה? האם המלחמה מתירה נישואי תערובת?

אכן!

במלחמה, כידוע, פועלים היצרים ביתר תוקף. ההפקר שולט בכל. האלימות המלחמתית מפרקת מסגרות חברתיות רבות, שנותרו בעורף. גם המוסר יוצא בה לחופשה ללא תשלום, ונדמה לאדם שהכל מותר. על כן, כשבנות האויב בימי קדם הסתובבו במכוון בשדות המערכה כדי לפתות את חיילי הצד שכנגד, עלול היה החייל לאבד את השליטה על יצרו.

"לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע" – אומר רש"י בשם התלמוד. נותן התורה הוא גם יוצר האדם על יצריו, והוא היודע, שבמקרה שלנו אין לדרוש מן האדם ריסון. הוא פשוט בלתי אפשרי.

אבל – "ולקחת לך לאשה" (שם).

כלומר, הותרה לך אישה זו במסגרת הנישואין דווקא. אמנם, הפרשה מתחשבת ביצריו של החייל, ויודעת, כי הפעם אין לדרוש את בלימתם, אבל ההפקרות לא הותרה, התורה אינה מסכימה למעשה, שאין בו נשיאה באחריות, לשעשועים סתם, לסיפוק יצרים משום שהתעוררו. זה מסוכן. החייל עלול עוד להדביק את העורף בחיידק אנטי חברתי זה. ובכן, חשקת בה?! שאנה לאישה!

אבל, בטרם נישואין כדאי לברר, אם אהבה כאן, או תאווה, אם רגשות כנים, או הסתנוורות מיופי. על כן, העמידה הפרשה לרשות החיל "האוהב" סדרת תרגילים, שיעזרו לו לוודא נקודה זו. טובה הוודאות קודם הנישואין. כך ימנע מצב, בו יישארו שני אנשים פצועים בחלוף סערת הרגשות..

על כן:

"והבאת אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את ציפורניה והסירה את שמלת שביה מעליה… ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" (שם, יב-יג).

חודש מבחן למען ההחלטה השקולה והנבונה. חודש מלא בלא סממנים חיצוניים מושכי לב. בלא שמלות פאר וכו', ובהתנהגות אפורה של בכי בביתו. סוף-סוף מדובר באשה נכרייה, בת לעולם זר, הבאה ממהות אחרת ומתרבות שונה. מן הראוי לברר את מידת ההתאמה ביניהם מבעוד מועד.

ורק אם תחפוץ בה, למרות המבחן, הרי אז: "ולקחת לך לאשה".

סיפור ב': בן השנואה

"כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה" (דברים כא, טו)

בפרשה זו אנו מתוודעים אל השנאה המסנוורת. דומה היא להפליא… ל"אהבה", שעליה למדנו מעט זה עתה.

גם היא עלולה לפגוע בכוח השיפוט ההגיוני של האדם. גם היא דוחפת בעוצמה רבה אל מעבר לכללים מוסריים, המקובלים גם על השונא הנכבד.

פרשתנו דנה בהשלכה אחת של השנאה בתחום המשפחתי: על הירושה.

התורה העניקה לאב את זכות ההורשה. אף כי החלוקה הרצויה היא החלוקה השווה בין הבנים, הרי, לא נשללה בשום מקום מן האב הסמכות לחלק את נכסיו כרצונו. דעת חכמים אינה נוחה, כמובן, אם קיפח את אחד הבנים. קיפוח, היוצר מתח מיותר בין האחים, המהווה מקור לשנאה ולקנאה. בכל זאת, זכות האב במקומה עומדת.

אך, זכות זו נשללת ממנו לגבי הבן הבכור. לו – מגיע בכל מקרה פי שניים בדין ירושה. את חלקו אין האב יכול לקפח. גם אם הוא בן השנואה.

"לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור" (שם, טז).

הפרשה עצמה נותנת טעם לציוויה: "כי הוא ראשית אונו" (שם). הוא בנו הראשון. הוא העניק לו את התואר אב.

במסכת הרעיונות של התורה על האדם ועל מקומו בעולם, על תפקידיו בחברה ועל אחריותו לדורות הבאים, יש משמעות ללידת הבן הבכור. מעמד האב המוליד השתנה. הרך הנולד הפך אותו, כאמור, לאב, והעניק לו בכך מעמד, שעשרת בניו הבאים לא יוכלו להעניק לו. הוא פתח בפניו שערים רבים אל ההגשמה העצמית כאב, כמחנך, כאחראי לדורות יבואו.

כהכרת תודה לבן זה, מחייבתו התורה להעביר לו שני חלקים מן הירושה.

גם אם הבכור הוא בן השנואה. אין השנאה מסוגלת לשלול את מה שבן זה עשה בעבור אביו.

"לו משפט הבכורה" (שם, יז).

סיפור ג': הבן הסורר

"כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול

פרשת "בן סורר ומורה", היא אחת הפרשיות המוזרות בתורה. נושאה, הוא סטייתו של "בן הטובים" הקלאסי. ילד, שלא היתה לו ילדות קשה, והוריו הבריאים בגופם ובנפשם לא מנעו ממנו דבר. בכל זאת, מגלה הוא נטיות מרד, רצון לאלימות ולפשע. אם יתמלאו כל התנאים, המתוארים בפרשה (בהארתם של חז"ל), הרי ניצבת בפנינו דמות מעוותת, חסרת תקנה, שהחובה מוטלת על בית הדין להמיתה.

המעניין הוא, שפרשה זו אינה מציאותית. נחוצים תנאים כה מרובים, כדי שאפשר יהיה לבצע פסק דין זה, עד כי הוא בלתי אפשרי. "בן סורר ומורה", לימדונו חז"ל, "לא היה ולא נברא". התועלת בכתיבת סיפור חיים זה הוא בסטנדרטים החינוכיים, הגלומים בו. הם מלמדים, כי קיימת צורת חיים, שלא כדאי לחיותה, והמוות נבחר ממנה. פרשה זו הינה בהחלט נושא, הראוי לדיון נפרד.

כל השלושה – סיפור אחד

כל אחד משלושת הסיפורים מתאר מצב שונה, אלא שהפרשיות נכתבו זו ליד זו. החכמים שהעמיקו בכתוב, גילו בו גם סוד הסמיכויות. וכך מובאים דבריהם ברש"י:

"אם נשאה (את יפת התואר השבויה), סופה להיות שנואה, שנאמר: 'כי תהיינה לאיש' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה. לכך נסמכו פרשיות אלו – (רש"י על פרק כא פסוק יא).

לאמור: לפנינו סיפור אחד – בשלבים. גרעינו – חשק לא מבוקר בעת מלחמה. סופו – בית מעורער ובן פושע. מבעד למסך ה"אהבה", פרץ בכל זאת כל השונה והמפריד בין בני הזוג. יציבות המשפחה נפגמה, ושלומם הנפשי של הילדים נפגע.

גם בימינו כך הוא:

"רב אמריקני רפורמי, אלן מולר, הקדיש ל"נושא המשפחה המעורבת", מחקר ברבעון היהודי האמריקאי "איידיאס" (קיץ 1973). מחקרו מבוסס על ממצאים סטטיסטיים לגבי יהודי ארצות הברית בשנות 1957-1971. המשפחה המעורבת נבחנה ומושווית עם המשפחה היהודית התקינה בשני עניינים מכריעים: יציבות וילדים.

מסתבר, ששיעור הגירושין בנישואי תערובת גדול פי שלושה עד חמישה מאשר במשפחות ששני הצדדים יהודיים…" (א. ליבנה – המשפחה המעורבת היא משפחה מעורערת, "מעריב" 4.10.73).

גורל הילדים במשפחה המעורערת, אף הוא כבר נבחן לרוב בימינו, ותוצאותיו תמיד עגומות.

כבפרשה, כן במציאות. עצובה היא לרוב סופה של "האהבה בת השמים", זו, הבזה להבדלים האתניים, הדתיים והלאומיים, ולמרות הכל, לצערנו, מעטים הם הלומדים מן הניסיון.