"רצונכם לחיות?!" שאל-הודיע משה לעם, "האם מעוניינים אתם לרשת את הארץ?!"

אם כן - אנא קיימו במלואו וכראוי את הפסוק הבא:

"צדק צדק תרדף למען תחיה וירשת את הארץ" (דבירם טז, כ).

זהו פסוק, החותם מיקבץ קטן של פסוקים, שנושאו מהות משפט התורה ואופי השופט העברי, כפי שהם מצטיירים בעיני המקרא. זהו פסוק מובן מאליו, הדורש מן השופט שישפוט משפט צדק. אולם, מדוע עליו לציין דרישה זו בהזכרת המלה "צדק" פעמיים?

והנה, אגב עיון בנושא מסתבר, שבעצם כפילות זו, טמון ההסבר העמוק של המושג "צדק".

כה הבינו חז"ל.

"ריש לקיש (אחד מחכמי התלמוד) שאל:
כתוב (בספר ויקרא): "בצדק תשפוט עמיתך". וכתוב (בפרשתנו): "צדק צדק תרדף". הא כיצד? (תשובה) כאן בדין מרומה, כאן בדין שאין מרומה" (מסכת סנהדרין דף לב, ב).

לפנינו, אומר ריש לקיש, שני פסוקים, המעלים אותה דרישה: לשפוט בצדק. הואיל ומקובל וידוע, שאין התורה חוזרת סתם על דבריה, רצונה בוודאי להדגיש, בעצם כתיבת הפסוק השני, פן נוסף של המושג "צדק". וזאת, כדי שלא נתעלם ממנו, כדי שנעצב את חיינו על פיו. הוסף לכך את החזרה המודגשת של המילה "צדק" בפסוק השני, וידעת, כי היא מתארת מצב משפטי שונה מן הפסוק המופיע בספר "ויקרא". מצב משפטי, הדורש התייחסות שונה של המושג – "צדק".

כך הם, איפוא, פני הדברים:

הפסוק בספר "ויקרא", בו מופיעה המלה "צדק" רק פעם אחת, מתייחס לדיון משפטי רגיל. סיטואציה בה ברורים הנתונים לשופט. נתונים, המאפשרים לו להגיע למסקנות נכונות ולפסיקת אמת.

ואילו, הפסוק בפרשתנו בא להעמיק ולחדד את חוש הצדק של השופט:

"שתחזור ותדקדק למצוא את האמת הברורה. והיינו, שתרבה בדרישות ובחקירות, והכוונה ב"דין מרומה", היינו שבית הדין מכירין בתובע שהוא רמאי, או מבינין טענת רמאות בדבריו – ישתדלו בית-דין לדרוש ולחקור" (פירוש "תורה תמימה" על הפרשה).

פירוש לפירוש:

יכול להתהוות מצב משפטי, בו יטה הצדק, מבחינת סעיפי החוק היבש, לטובת אחד הצדדים המתדיינים. אולם, למרות תמונת המצב הברורה, לכאורה, חש השופט בעת הדיון, שלפניו "דין מרומה". תחושה עמומה לוחשת בלבו, שבסך הכל הצליחו עורכי דין מתוחכמים "לגייס" בצורה מבריקה את סעיפי החוק לטובת הצד הלא צודק. אכן, זו רק תחושה. אין הוא יכול להוכיח אותה, אולם, הואיל והיא קיימת בלבו, דורש ממנו מושג הצדק להתחשב בה.

נכון, אם יתבצר השופט החשדן מאחורי סעיפי החוק היבש, אם יפסוק למראה עיניו בהתאם לסיכומי הראיות, שהובאו לפניו, תוך התעלמות מן הקולות החוששים העולים בלבו – אי אפשר היה לבוא אליו בטענות. הוא פסק ונהג "ככתוב בספר".

על כן, כתובה המלה "צדק" פעם נוספת בכתוב. היא מודיעה לשופט שלנו, שעלו לחזור ולדקדק הרבה כדי למצוא האמת הברורה" (שם).

כי צדק אין פירושו רק "להיות בסדר" מבחינת החוק הפורמלי. צדק מובנו, המעשה הנכון בהתאם לאמת המוחלטת.

ועוד התייחסות תלמודית לצדק שמאחורי ה"צדק":

"צדק צדק תרדוף (מדוע כפל לשון): אחד לדין ואחד לפשרה (הסכמה בין בעלי הדין). כיצד?

שתי ספינות, עוברות בנהר ופגעו (פגשו) זה בזה. אם עוברות שתיהן – טובעות. בזה אחר זה – שתיהן עוברות.

וכן שני גמלים, שהיו עולים במעלות בית חורון, ופגעו זה בזה (בשביל הצר המוביל אל ראש ההר). אם עלו שניהן – שניהן נופלין; בזה אחר זה – שניהן עולין.

הא כיצד? (איך קובעים, מי יעבור לפני מי, כששניהם מגיעים ביחד לאותו מקום?).

טעונה ושאינה טעונה (אם הספינה מלאה או הגמל טעון) – תידחה שאינה טעונה מפני טעונה (תעבור הספינה הטעונה ראשונה במעבר המים הצר). קרובה (למטרתה) ושאינה קרובה – תדחה קרובה מפני שאינה קרובה (כלומר, זכותך הקדימה לאניה, שעדיין דרך רבה לפניה).

היו שתיהן קרובות, שתיהן רחוקות – הטל פשרה ביניהן, ומעלות שכר זו לזו" (ביאור: זו שעוברת ראשונה, תשלם לספינה המחכה תשלום בעבור זמן ההמתנה האבוד) (מסכת סנהדרין דף לב, ב).

לפנינו הרחבה של המושג – צדק.

קטע תלמודי זה עוסק בנושא החשוב של "זכות הקדימה". משל האניות, שנפגשו חזיתית במעבר מים צר, הינו רק דוגמא לאין סוף וואריאציות ומצבים, שמזמנת המציאות לכל אדם. מצבים, בהם הוא חייב לדעת, כיצד לנהוג בהתאם לשיקולי הצדק. האם עליו לוותר או לעמוד על זכותו. זה יכול לקרות לאדם בעת מאבק על מקום חנייה בעיר עמוסת רכב. הוא זקוק להנחייה זו בעת התחרות על משרות ותפקידים, במכלול היחסים בין עובד למעביד במשרד ובחרושת, בסבך היחסים החברתיים והמשפחתיים, וכן בנפתולי החיים הפוליטיים. כי בכל תא ברקמת חיינו, גוברת בקרבנו הנטיה הטבעית, לעמוד על דעתנו ולא לוותר לזולת, לדרוש בשם הצדק – כמשתקף בעינינו – את זכויותינו "עד הסוף" וכך להביא דברים עד משבר. על כן, זקוקים אנו לאמת מידה אובייקטיבית של צדק, שביכולתה להסדיר מאבק מתמיד ומתמשך זה בין הבריות. אמת מידה, הגלומה, למעשה, בפסוק הקצר בו אנו דנים ברשימה זו.

והנה, מלמדנו התלמוד בסיפור האוניות, שגם הפשרה היא פן לגיטימי של הצדק. אין היא רק פתרון של חוסר ברירה, משום שאין אנו יודעים כיצד להתגבר על בעיה מסויימת, בהתאם לעקרונות הצדק המוחלט. לא. הפשרה עצמה מבטאת את הצדק. משום כך, כתובה מילה זו בפסוקנו – פעמיים, להדגיש את פניו הכפולות של הצדק. המשלימות זו את זו. פן הדין, במקרים הברורים, בהם ניתן, ללא בעיות מיוחדות, לקבוע סדר עדיפויות וקדימויות (למשל אניה טעונה ושאינה טעונה). ופן הפשרה, במקרים בהם נקלעו הצדדים למבוי סתום (שתי אוניות קרובות בשווה או רחוקות בשווה במעבר המים הצר). אז מחייב הצדק – פשרה.

אחרי צדק זה אומרת לך התורה לרדוף ("צדק צדק תרדוף"). אין רודפים אלא אחרי משהו, הנוטה להתחמק ממך ולהיעלם מנגד עיניך. כמתגלה בעימותים הרבים, הנקלעים למבוי סתום, שבו "יודע" האדם (שני הצדדים בוויכוח), שאסור לו לוותר ב"שם הצדק", כמובן. והצדק עצמו, שהיא הפשרה, חומק ונעלם מעיני המתווכחים בלהט.

האזהרה היא, איפוא, במקומה: רדוף אחר הצדק, ואז תגיע אל הפשרה.

לדברים קצרים אלו, על הצדק ואיפיוניו התלמודיים מתבקשת מאליה הרגישות החסידית, שהעלתה פנינה ממעמקי המלים שבפסוקנו.

"מדוע מופיעה המלה "צדק" פעמיים בפסוק זה?" שאל רבי שמחה בונם מפשיסחה, מגדולי החסידות הפולנית בדורות עברו.

תשובה:

"כי גם אחרי הצדק עצמו צריך לרדוף … בצדק. אין המטרה, ולו הצודקת ביותר, מקדשת את האמצעים הפסולים."

אימרה נאה, אקטואלית תמיד. מתאימה לכל "צדק", לכל חברה ולכל דור.