"אלפים באמה והעיר בתוך" (במדבר לה, ה)

בטרם נפרד משה מן העם, הוא דאג להם… לאוויר צח. לפני שחתם את מסכת חייהם במדבר, הורה להם פרק בהליכות איכות חיים סביבתית. אף לימדם, כיצד יגשימו איכות חיים זו בפועל, בבואם לבנות ערים בארץ היעודה, בעבר הירדן מערבה.

ושוב, כמו במצוות רבות אחרות עשתה זאת התורה גם הפעם, כבדרך אגב, בעת דיון במצווה אחרת. במקרה דנן, הנושא הראשי הוא זכויות הלויים בארץ ישראל.

כידוע, לא זכה שבט לוי לנחלה של ממש בארץ. כל זכותו היתה להתפזר ברחבי ארץ ישראל ולחכות, שבעלי האחוזות יקיימו – ברוב טובם – את מצוות התורה, המחייבת להעניק להם "מעשר ראשון" (עשירית מן היבול, המגיעה ללויים). הסיבות למניעת נחלה משבט זה, הגורם ליצירת מצב של הזדקקות לחסדי זרים, הינם נושאים נכבדים בפני עצמם, הצריכים דיון נפרד.

כאן, בפרשתנו, אנו עוסקים בניסוח סעיפיו האחרונים של "חוקת הלוי" – מקום מגורי בני שבט זה, שנמנעה מהם נחלה מעשית. וכך נאמר בתורה:

"צו את בני ישראל ונתנו ללווים מנחלת אחזתם ערים לשבת" (במדבר לה, ב).

חובה זו ברורה ומחויבת המציאות:

"כי שבט הלוי – מבחר השבטים ונכון לעבודת בית השם, ואין לו חלק עם ישראל בנחלת שדות וכרמים, אבל ערים היו צריכים להם על כל פנים לשבת הם ובניהם וטפם וכל חייתם" (ספר החינוך, מצווה תח).

אכן, זכו הלויים, בצוו התורה, לארבעים ושמונה ערים ברחבי הארץ (במדבר לה, ז). הערך החינוכי של תפוצת השבט הרוחני הזה בקרב העם כולו, והשפעתו המעשית על איכות חייו – לא יסולא בפז. אך שוב, זהו נושא הראוי לדיון נפרד.

והנה, בנוסף לערים, העניקה התורה ללויים תוספת חשובה – מגרשים:

"ומגרש לערים סביבותיהם תתנו ללווים. והיו הערים להם לשבת, ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חיתם" (שם, ב-ג).

מגרשים אלו שהקיפו את ערי הלויים, נמדדו "מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב" (שם, ד).

ובנוסף:

"ומדתם מחוץ לעיר… פאת קדמה… פאת נגב… פאת ים… פאת צפון אלפים באמה והעיר בתוך" (שם, ה).

"אלף אמה סביב" המצוינות בפסוק ד' ו"אלפיים באמה" המוזכרות בפסוק ה' אינן עומדות בסתירה. הן תוחמות את גבול שני סוגי החגורות שהקיפו ערים אלו, ושתיהן כלולות בצוו הפקעת הערים לטובת הלויים.

החגורה החיצונית יועדה, על ידי הפסוק, לעיבוד חקלאי, תפקידה לספק את צרכי העיר בגידולי הקרקע השונים.

ואילו על החגורה הפנימית להיות ריקה מגידולים. יעוד אלף אמה אלו (בערך חצי קילומטר), שהקיפו כל עיר מכל צדדיה, מעניין ביותר:

"ומגרש: ריווח. מקום חלק חוץ לעיר סביב. להיות נוי לעיר. ואין רשות לבנות שם בית, ולא לנטוע כרם, ולא לזרוע זריעה" (רש"י על הפסוק ע"פ התלמוד).

אם הבנו נכון את דברי התלמוד על הפסוק (בניסוחו של רש"י), הרי אנו עומדים בפני הדוגמא העתיקה ביותר בהיסטוריה לחקיקה בתחום תכנון הערים. במצוות התורה הזאת באה לידי ביטוי זכותו האלמנטארית של האדם להתענג על אוויר צח, וליהנות הנאת הרוח מיופיים של נופים, שלא זוהמו בידי אדם. הלכה זו משמיעה ברמה את מחאת התורה נגד צפיפות הדיור, נגד המחנק של הערים, הכולאים את בני אנוש בכלובי בטון וזכוכית, שמוקמו בתוך אוויר מזוהם, רעש, לכלוך, כשנחשי אספלט זוחלים ביניהם.

"חוק המגרשים הפנויים" הוא החוק הקדום ביותר שהקדיש מחשבה לבעיות האורבניזציה (העיור). לפנינו נוסח מלפני 3000 שנה לעקרונות "החגורה הירוקה" המאפיינת את תכנון הערים בתקופתנו.

ואם כי הדברים נאמרו אגב דיון בהיקף ערי הלוויים, מהווים הם הנחיה כללית, הדורשת להתחשב בעת תכנון עיר חדשה גם בצורתה האסתטית העתידה, וגם במניעת מוקדי זיהום האוויר וכדומה.

אגב, נציין, שבכלל יש להלכה יחס ביקורתי כלפי העיר, במיוחד אם אינה מתוכננת כראוי. על פי ההלכה (מקורה במסכת כתובות קי, ב) אין רשות לבעל שנשא את אשתו בכפר, לכוף עליה את המגורים בעיר, בניגוד לרצונה:

"שהכל מתיישבין שם ודוחקין ומקרבים הבתים זו לזו ואין שם אוויר אבל בעיר (עיירה) יש גנות ופרדסים סמוכים לבתים ואווירן יפה" (רש"י שם במסכת כתובות).

אולם, המפתיע ביותר היא ההלכה הבאה, שהוסקה מהתבוננות עמוקה באחד מפסוקי פרשתנו, הלכה זו מוכיחה עד כמה החשיבה התורה את התנאים הסביבתיים כגורמים חיוניים לבריאות האדם וליציבותו הנפשית.

התלמוד במסכת נדרים (דף פ, ב) מביא מחלוקת חכמים בנושא מעיין, הנמשך מעיר אחת אל עיר אחרת. אין מימי המעיין מספקים את צרכי שתי הערים. על כן, נוהל חלוקת המים היא כדלקמן:

"חייהן וחיי אחרים – חייהן קודמים לחיי אחרים" (שם בתלמוד).

פירוש, אם אין די מים כדי שתיית תושבי שתי הערים, שמורה זכות הקדימה לבני העיר הראשונה, ממנה נובע המעיין. הנימוק: "חייך קודמין לחיי חברך".

כן היא ההלכה במקרה והמים מספיקים להרוות את צימאון תושבי שתי הערים, אך אין בהם די גם לבהמותיהם:

"בהמתך ובהמת אחרים בהמתך קודמת" (שם).

הוא הדין גם לגבי מי הכביסה:

"כביסתך וכביסת אחרים, כביסתך קודמת לכביסת אחרים" (שם).

אולם, מה יהיה הדין אם אין די במים לשתיה גם לאדם וגם לבהמות שתי הערים? אך, אם נחלק בצורה זו את מי המעיין, לא יישאר מים לכיבוס בגדי העיר הראשונה, המועדפת?

בנקודה זו מצפה לנו הפתעה.

אנו מוצאים בה מחלוקת בין החכמים. חלקם סוברים "חיי אחרים (בני העיר השניה) קודמים לכביסתך (בני העיר הראשונה).

ואילו דעתו של רבי יוסי היא: כביסתן של בני העיר הראשונה קודמת לחיי האחרים!

התלמוד מנמק שם פסק דין מפליא זה של רבי יוסי, בהסבר מעניין. לדעת רבי יוסי, מניעת כביסת בגדים, גורמת למועקה נפשית לאדם וסכנתה גדולה, אף מעינויים גופניים. כן גורם הלכלוך ל"שעמומיתא". פירוש, "כשיש בבגדיו ערבוביא של זוהמא שאינו מכבדן תמיד ולובשן כשהן מזוהמין, מביאו לידי שעמום ותמהון לב" (שם פירוש הר"ן). בימינו, קוראים למצב זה: אי יציבות נפשית.

דעה חריגה זו של רבי יוסי, המעדיף כביסה על הרוויית צימאון העיר השנייה, הפתיעה גם את בני דורו. הם שאלו את תלמידיו כיצד יכול היה לפסוק כך.

תשובתם היתה מפתיע גם היא. הוא למד גישה זו מפרשתנו. היא טמונה באחד הפסוקים שציטטנו לעיל. הנה הוא לפניכם, פעם נוספת:

"והיו הערים להם לשבת ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכשם ולכל חייתם"

עיון מדוקדק בכתוב מוליך אל השאלה הבלתי נמנעת: מדוע נכתבו המילים "ולכל חייתם"? מה הן באות ללמד? מה פירושן?

כי אם פירושן כפשוטן: לכל החיות, הינן מיותרות לחלוטין. וכי אין החיה כלולה בפסוק זה במלה לבהמתם? מדוע על הפסוק להדגיש זאת במיוחד? ואם הכוונה לחיים ממש, וכי אין הדבר פשוט וברור מאליו?

אין ברירה, כי אם לפרש את המלה "חייתם" לעניין הנוגע לרווחת חיי אדם מעבר לפירוש המילולי הפשוט, דהיינו כביסה. שכן הניקיון הוא צורך חיוני לבריאות נפשו של האדם. על כן, הינו צורך החיים עצמם ממש ומשום כך: כביסתך קודמת כי חייך קודמין!

וויכוח תלמודי זה מציג בצורה בולטת, שאין למעלה ממנה, את החשיבות העצומה שההלכה מייחסת לניקיון האדם והסביבה. כשם שהפסוק בפרשתנו – ממנו נלמדה גם הלכה אחרונה זו – מפגין את דאגתה העמוקה של התורה לאיכות החיים.

עד כדי קביעת "חוק האוויר הצח", עוד בטרם יקים העם את מדינתו בארץ.

מאמרים בנושאים קרובים:
אורבניזציה – התפשטות עירונית
יהדות ואיכות הסביבה