"ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק" (במדבר כב, ז)

היתה זו הצעת הגינוי הראשונה לעם ישראל. היא הועלתה על ידי אחד ממלכי המזרח התיכון לפני למעלה מ… שלושת אלפים שנה, אי שם בערבות מואב. אל כנס החירום הוזמן גדול נואמי הדור, שפיו מפיק קסמים והשפעת דבריו – מאגית. הוא היה אמור לשאת את הנאום המרכזי, לקלל ולגנות את ה"העם (ש) יצא ממצרים" (במדבר כב, ה).

העם, שיצא למסעות כיבושים, שהשמיד אויבים, ירש את ארצם, ועתה חונה הוא חנייה מאיימת על גבול ארץ מואב. כך תואמת הצעת הגינוי בפרשה את מיטב המסורת "התרבותית" של הקהיליה הבינלאומית בימינו – לגנות את ישראל בעטיים של מבצעיה הצבאיים. משמע, אין חדש תחת השמש, והמתרחש בימינו כבר היה לעולמים.

אולם, המאורעות בפרשתנו לא התחוללו בהתאם לציפיות מארגני כנסי הגינוי, על פסגות הרי מואב. הצעת הגינוי והקללה נדחתה מכל וכל. היא אפילו לא עברה בקריאה ראשונה. היה מי שהטיל עליה "וטו". וטו של ממש. לא של מילים בלבד. וטו, שמנע את קללת העם והפכה לברכה. ולא עוד, אלא המברך בפועל את העם, היה המקלל עצמו - בלעם בן בעור, הנואם המהפנט, שלבו מלא משטמה לעם ישראל. כשנחה עליו רוח האלוקים, אשר כפתה על רוחו את דברה, השמיע חרוזי ברכה. אלו הפכוהו לנביא מרחיק ראות ומבין דבר.

זהו נושאה המרכזי של פרשתנו. ועתה, נשרטט את דיוקנו האישי של גיבורה.

תערובת תוססת

אישיותו של בלעם הינה מוצג פסיכולוגי מעניין. אדם מיוחד זה, שהיה גדול הפילוסופים בדורו (במדרש רבה בראשית סה, כ), הוא סיפור מוזר של נשמה מפותלת ומלאת סתירות. לעינינו מתגלה תערובת תוססת של גדלות רוח, רוחב אופקים, לב קולט מראות אלוקים, המסוגל לחדור אל מהותם של דברים ולהבינם בשורשם. מאידך גיסא, שבוי הוא בידי מידות מושחתות ביותר, קטנוני עד אימה, לבו מלא שנאה, שטוף הוא בתאוות הכבוד ובאהבת הממון. ואלו, גורמות לו, בסופו של דבר לפעול בניגוד לערכים המקובלים עליו, בסתירה לאמת הגלויה והברורה לו היטב. הן מובילות אותו ביודעין לאובדנו.

בלעם הפך לסמל. סמל השניות בלבו של האדם. סמל לאדם, ה"יודע דעת עליון" (שם כד, טז) כעדות עצמו המתמכר בכל זאת, ובמודע, לעשיית הרע. סמל ליכולת האדם להעפיל אל פסגות הנבואה ובאותה שעה לבוסס בביבי התשוקה וההתנהגות הנלוזה.

הדברים בולטים היטב בפסוקי התורה עצמם.

המשלחות באות

כך השתלשלו המאורעות:

על בלק מלך מואב נפל פחד בני ישראל. בפרשה הקודמת (שם כא, כא-לה) מספרת התורה על מלחמותיו הראשונות של העם, הפותחות את המסע לארץ ישראל. סיחון מלך האמורי, סרב להעניק לעם ישראל מעבר חופשי בארצו. הוא אף יזם מערכה צבאית נגדו, ונחל מפלה מוחצת בשדה הקרב.

ועתה, חושש בלק לגורל ארצו. בצר לו, מחליט הוא לנסות "נשק" לא קונבנציונלי, הוא משגר משלחת אל בלעם, הקוסם והנביא מארץ פתור, ומבקשו לבוא לקלל את העם "כי עצום הוא ממני… כי ידעתי את אשר תברך מברך ואשר תאר יואר" (שם כב, ו). הוא קיווה, שקללה זו אולי תשנה את מאזן הכוחות באיזור.

המשלחת באה לביתו של בלעם ומשמיעה את בקשת המלך. על כך משיב בלעם: "לינו פה הלילה והשבתי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי" (שם, ח).

הוא מודע, אפוא, לעובדה שאינו יכול לעשות דבר בלא רשות אלוקים.

והאלוקים, אכן משמיע לרוחו מילים ברורות ביותר: "לא תלך עימהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (שם, יב).

כלום אפשר להטיל ספק בכוונת האלוקים? אולם, בלעם הפתלתל, שלבו מושכו לצאת בעקבותיהם, נוקט בדברי תשובתו לשון דיפלומטית, המאפשרת לכל צד להבינה כרצונו: "לכו אל ארצכם, כי מאן ה' לתתי להלך עמכם" (שם, יג).

משפט סתמי, שאין בו כל התייחסות להתנגדותו המפורשת של האלוקים לעצם שליחות הקללה. בלעם העלים את האמת ונטע בהם את ההרגשה, כאילו האלוקים תבע כאן את כבודו של הנביא הקוסם: "מאן ה' לתתי להלך עמכם, אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו, שרוחו גבוהה, ולא רצה לגלות, שהוא ברשותו של מקום" (האלוקים) – (רש"י שם).

בלק קלט את הרמז:

"ויסף עוד בלק שלח שרים רבים ונכבדים מאלה… כי כבד אכבדך מאד וכל אשר תאמר אלי אעשה ולכה נא קבה לי את העם הזה" (שם, טו-יז).

בלעם יודע היטב את דעתו השלילית של האלוקים על "מבצע קלל", אותו יוזם עתה מלך מואב. ועם זאת, הוא מזמין את המשלחת המכובדת לביתו בלשון, המסגירה את צפונות לבו:

"שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה מה יסף ה' דבר עמי" (שם, יט).

תקווה מפעמת בקרבו: אולי יחול שינוי בדעת העליונה. אפשר שבכל זאת יותר לו להשמיד את עם ישראל בהבל פיו.

והנה, תפנית מפתיעה בדברי האלוקים:

"אם לקרא לך באו האנשים, קום לך אתם" (שם, כ). אך האלוקים מוסיף ברורות ומודיע לו, כי כוחו מוגבל: "ואך את הדבר אשר אדבר אליך, אותו תעשה" (שם). מה קרה? כלום התחרט האלוקים מדרישתו הקודמת: "לא תלך עימהם?" לכאורה, כן. אך הבה נבחן את ההתפתחויות.

בלעם שש על תשובת האלוקים. אל המקופל בה לא שם לב. הוא קם בבוקר, ובמו ידיו חובש את אתונו ("מכאן" – מלמדנו רש"י בשם המדרש – "שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו". למרות שבמעמדו הרם יש בזיון בדבר), ויוצא לדרך עם שליחי המלך.

ואז – שוב "שינוי בגישת האלוקים":

"וייחר אף אלוקים כי הולך הוא" (שם, כב).

הדברים מסתבכים, אפוא. בתחילה התנגד האלוקים להליכתו. לבסוף התיר לו, ועתה, כשבלעם כבר בדרך למואב, חורה אפו של האלוקים. אולם, בטרם נסיק מסקנות, נתוודע לעוד פרט.

בזעמו, שולח האלוקים מלאך אל אם הדרך, המתייצב לשטן בפני האתון. היא מנסה לנטות ימינה ושמאלה, ולבסוף, מפחד המלאך, רבצה תחתיה. בלעם הזועם מכה אותה. ברגע זה מתחלל "נס האתון". היא פותחת את פיה ושואלת: "מה עשיתי לך כי הכיתני" (שם, כח).

לאחר דו-שיח קצר וזועם בין בלעם ואתונו, מתגלה לפניו המלאך, המודיעו, כי הוא הניצב לשטן על הדרך. תשובתו של בלעם מפתיעה:

"ויאמר בלעם אל מלאך ה': חטאתי… ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" (שם, לד).

כמה מוזר! וכי ברגע זה נודע לבלעם, שהליכתו רעה בעיני ה'?

הפקת לקחים

השאלות הללו, שפיתולי הסיפור העלו אותן, הביאה את הפרשנות להפיק את הלקחים הבאים:

א. "מכאן אתה למד, שבדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו" (במדבר רבה כ, יב). בקביעה זו טמון ההסבר, מדוע "חזר" בו האלוקים מן האיסור, שהטיל בראשונה על ההליכה עם שליחי מואב, והתיר לו לצאת לדרך עם המשלחת השנייה. כי האלוקים אינו מתערב במעשי האדם. זהו חוק הבחירה החופשית, המותירה את ההכרעה כולה בידי האדם לטוב ולרע. במקרה הנידון, לא חסם האלוקים את הדרך בפני בלעם.

ב. האדם מסוגל לפעול בניגוד לאמת, הידועה לו, לא עקב הטעיה עצמית, כי אם בהכרה מלאה. בלעם ידע היטב, כי האלוקים לא יניח לו לקלל את עם ישראל. אך האיש, שהיה נביא ה', האמין, כי ימצא דרך להערים עליו. אנו צופים, אפוא, בדוגמא קיצונית של בריחת האדם מעצמו, מאמיתותו.