מחר, עם סיום הקריאה בתורה, יבואו אל קיצם גם חייו רבי המעש של משה רבנו. הפסוקים האחרונים בספר "דברים" מתארים את מותו של האיש, אשר עלה אל הערפל אשר שם האלוקים, כלומר, העפיל אל פסגת השיא אליה יכול בן אנוש לשאוף. הוא האיש, המזוהה יותר מכל דמות אחרת במקרא עם התורה שקיבל ומסר. ועל כן, מסתיים ספר התורה בסיפור הסתלקותו של איש האלוקים מארץ החיים.

וכך תואר המאורע:

"ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה... ויראהו ה' את כל הארץ... ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם... לזרעך אתננה. הראיתיך בעיניך ושמה לא תעבור. וימת שם משה עבד ה'... ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס ליחה... ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים... (דברים לד א-ו).

אולם, מאחורי משפטים קצובים אלה, המספרים באיפוק רב, בקימוץ במילים ובהבעה את פרשת מות משה – מסתתרת סערה נפשית של אדם אשר לא רצה למות. אדם, הקובל בפני בוראו על גזירת המוות שנגזרה, ושלדעתו אינו ראוי לה. אדם, הנאבק על זכותו להבין דעת עליון, המבקש לפענח את סוד השגחתו ועומק משפטו עם בריותיו בעולם.

כאשר נגזרה על משה גזירת אי הכניסה לארץ, הפיל אבי הנביאים לפני האלוקים תחינות לרוב כדי לבטל עונש איום זה. כאשר שמע את המילים: "הן קרבו ימיך למות", בתוספת הדרישה לחנוך את יהושע למנהיגות, התקומם "העבד הנאמן" ודרש הסבר. בגלל החטא נענש שלא יזכה להיכנס לארץ חלומותיו. אולם, מדוע למות? "מה חטאי בידי שאמות?" שאל משה רבנו לפי מסורת חכמינו ז"ל. וכאשר שמע את מענה ההשגחה העליונה: "מכוס של אדם הראשון אתה שותה" (כי אדם הראשון הוא שגרם בחטאו את גזירת המוות על צאצאיו), ענה בכאב: "לשווא דשו רגלי בערפל, לשווא רצתי לפני בניך כסוס?"

משה רצה לחיות. המוות הינו תוצאה של חטא, לא של חוק טבע בלתי משתנה. על כן, רצה לדעת במה חטא.

דיאלוגים לרוב קיים משה בנושא זה עם קונו. משה ערך את טענותיו, לפי חז"ל, פעם אחר פעם, והעלה כל טיעון אפשרי. חמש מאות וחמש עשרה (515!) תפילות שטח לפני האלוקים, בתקווה להעביר את רוע הגזירה. חמש מאות וחמש עשרה כמניין המילים "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר" (דברים ג). אך ממרום לא באה התשובה לבקשתו הנוקבת. אף לא הסבר או נימוק, כי אם: "רב לך אל תוסיף דבר אלי עוד בדבר הזה" (שם). זה הכל. הגזירה לא תשוב לאחור.

אולם, בין התחינות המרובות בלא מענה מצאנו שתים, שבהן התייחס האלוקים לטענות משה לגופן וזיכה אותו בתשובה מלאה. והתשובות, אכן קורעות לנו צוהר אל סתר ההשגחה העליונה. הן פותחות בפנינו סדק צר דרכו נוכל להציץ מעט על מהות המשפט האלוקי ודרכו בתבל. ובעיקר, אל ההרמוניה השוררת מעבר לפרגוד עולם המעשה שלנו. הרמוניה ושלימות שבעולם המסוכסך שלנו המלא סתירות בטבעו, אנו לא יכולים להבחין בהן. עולם מורכב ומפורד, שמעשי אנוש בו אינם שלמים, כי אם מלא תהיות וספקות, ומבוכת הדיבור והמחשבה שולטת בו.

הרי הן לפניכם:

"משה", פונה אליו הקב"ה ושואלו, "בן מי אתה?" אמר לו: "בן עמרם". אמר לו הקב"ה: "ועמרם בן מי הוא?" אמר לו: "בן יצהר"... אמר לו הקב"ה: "נשאר מהם שום אדם חי?" אמר לו: "כולם מתו". אמר לו הקב"ה: "ואתה רוצה לחיות?!"

אולם משה ממשיך בטענותיו ועדיין אינו מקבל עליו את הדין:

"רבונו של עולם, אדם הראשון גנב ואכל מה שלא רצית, וקנסת עליו מיתה, ואני – גנבתי כלום לפניך?!..." אמר לו הקב"ה: "כלום גדול אתה מנח?" אמר לו: "כן. נח, הבאת על דורו מי המבול. ונח לא ביקש רחמים על דורו, ואני אמרתי (שמות לב, לב): "ועתה אם תשא את חטאתם ואם אין מחני נא מספרך".

אמר לו הקב"ה: "כלום גדול אתה מאברהם?" אמר לו: "אברהם יצא ממנו ישמעאל שיאבדו בניו את בניך". אמר לו: "האם גדול אתה מיצחק"? אמר לו: "יצחק – מחלציו [עשיו] שיחריב את בית המקדש".

וכאן, אנו מגיעים אל נקודת השיא ב"וויכוח" זה:

אמר לו הקב"ה: כלום אמרתי לך שתהרוג את המצרי?" ומשה עונה על כך: "ואתה הרגת את כל בכורי מצרים ואני אמות בשביל מצרי אחד?!" אמר לו הקב"ה: ואתה דומה אלי, שאני ממית ומחיה? כלום אתה יכול להחיות כמותי?!"

וקיבל משה עליו את הדין.

והרי לכם עוד שיח נוקב כראשון: משה קיווה לפחות לזכות לקבורה בארץ וכך טען לפני הקב"ה:

"רבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ (כידוע, העלה משה את עצמות יוסף עמו ממצרים ויהושע קברן בארץ לאחר הכיבוש) ואני איני נכנס לארץ??!" אמר לו הקב"ה: "מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו".

(הסבר לדברי המדרש: יוסף, בכל ימי ענותו במצרים לא הכחיש מעולם את מוצאו העברי. כאשר נשאל למוצאו, הדגיש שגונב מארץ העברים, למרות שהדגשה זו עלולה היתה להפריע לו בעיני השואלים. ואילו משה, לאחר שהציל את בנות יתרו מתגרת ידם של הרועים, הציגו אותו הבנות לפני אביהן כ"איש מצרי הצילנו", והוא, משה, לא הגיב לאמר: "עברי אנכי ולא מצרי").

בשתי שיחות אלה חש משה היטב בפער העצום הקיים בין הבורא לנברא. הוא למד לדעת, כי יש גבוה מעל גבוה, והגיונו של אדם אינו סוף פסוק. עיניו נפקחו לאמת, שאי ידיעת התשובה אינה הוכחה שאין התשובה קיימת, ברמה רוחנית גבוהה יותר. ומבעד לדברי האלוקים הבחין היטב בהגיון ובצדק הטמונים דווקא במקום בו נדמה היה לו שלפניו, חלילה, עיוות דין.

זאת ועוד, על בשרו חזה מה עמוקה מידת דין זו, מה תובענית היא ומה גדולות הדרישות המוסריות המוצבות בפני האדם. דמי המצרי הנהרג, שהמית בנסיבות מקלות, כדי להציל את היהודי – זועקים עתה וגורמים למות משה. כלום ראה איש האלוקים הגדול בהריגה זו רצח? לא. אולם מידת הדין האלוקית – כן.

כך גם, כאשר "לא הודה בארצו". לפתע, שם משה לב לעובדה עד כמה חשוב הוא גם פרט קטן כזה. הוא למד מה כוחה האדיר של מלה בודדת. "עברי" במקום "מצרי". וכבר גורל החיים שונה לחלוטין...

ואז, כאשר קלט אדון הנביאים את המסר והחשוב הגלום בשתי התשובות לעיל, עמד והכריז במלוא אמונת הלב: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט" (דברים לב, ד), וקיבל עליו את הדין הנגזר.

כי סמוך למותו קלט משה, בצורה החלטית, שכל "למה" הזועק מתוך כאבו של אדם עד לב השמים, שכל שאלה מייסרת: "למה דווקא זה מגיע לי?" "מדוע כך זה בעולם ולא אחרת?" הינן שאלות אנושיות, אשר בתחום ההיגיון האנושי לא תמיד תימצא להן, התשובה הנאותה, המלאה והמספקת, או התשובה הנכונה. אולם, במלכות האלוקים, בחביון עוזו, מעבר לגבול הנתפס, במקום בו מבהיקה מידת המשפט, המטהרת את נפש האדם והעם מכל סיגיה ומעלה אותה – מצויה היא התשובה בהגיון ברור. כפי שנוכח משה רבינו לדעת בשתי הפעמים בהן זכה להסבר.