"אתה שומע אדוני, זו הצרה שלכם. אתם מנוגדים לרוח הזמן. דורכים כבר שנים ארוכות על מקום אחד. לא מתחשבים בהתפתחויות העצומות שחלו בכל השטחים. אתם חושבים ופועלים באותה צורה כבר אלפי שנים. נשארתם קפואים במסגרות אשר יצקו אותן בתקופת הברונזה. ראייתכם פשוט מצומצמת. על כן, אינכם מכירים בצורך להתאים את עצמכם למציאות החיים המשתנה, התוססת והדינאמית. דע לך, זו הסיבה שאתם צועדים בשוליים.

לפנים, אדוני, התאימה התורה לזמן. תמיד קמו לה חכמים גדולים, רחבי אופקים, שהצילוה משיני הזמן המכרסמות. עדכנו אותה, שינו אותה לפי הצרכים המתחייבים. כך שמרו עליה, כך המשיכה להתקיים, לנשום בזכות. אבל היום?! אי אפשר להזיז אצלכם אפילו, הלכה אחת, מאותם חוקי ימי הביניים הנושנים!"

"האם מותר לקטוע את שטף הרצאתך המאלפת, בהערת ביניים קטנה? התרשה לי להרוס לך אגדה אחת, חביבה ומקובלת שהזכרת בדבריך?"

"אגדה? בדברי?!"

כן אדוני, כוונתי לדיבורים הללו על "פעם", פעם התאימה התורה לרוח הזמן. פעם היו חכמים גדולים. כל אלו הם דיבורי הבל ללא אחיזה בעובדות. התורה מעולם לא התאימה לרוח הזמן. אף פעם לא היתה לטעמם של הבריות. אפילו לא בשעת קבלתה בחג השבועות למרגלות הר סיני. וודאי שלא, בכל הדורות לאחר מכן. תמיד היתה כפויה (על אף "הנעשה והנשמע" הנלהב) ולא לרצון. תמיד היתה מנוגדת לתפיסות המקובלות בחברה היהודית, בהשפעת החברה הנכרית הסובבת. תמיד מנותקת מן המציאות, זרה לרוחות הזמן המנשבות. גם בעיני הדורות הראשונים, כמו בעינינו, היא היתה ישנה ופרימיטיבית, בקיצור "לא שייכת".

"טוב.... תראה... אני לא מבין מה שאתה אומר. נדמה לי שאתה מגזים. הניסוח שלך קיצוני מדי. ובכלל, הוא נוגד את ההיגיון הפשוט".

"למה? וכי לא זה היה המצב לאשורו? עודו נמשך עד ימינו אנו!"

"אבל זה לא יתכן! פעם הלא היתה חייבת התורה הזאת להתאים לדור כלשהו באיזו שהיא תקופה. אחרת, איך התקבלה פתאום וחדרה לתודעת העם?! הרי תסכים אתי, שתרבות היא הסך הכל, הפועל יוצא של רצון העם, דעותיו, מחשבותיו, חלומותיו, שאיפותיו ומעשים בעבר ובהווה. ואלו צומחים ועולים, על אף המליצה שבמילים הללו, מעמקי ההוויה הלאומית של העם. ועל כן, משפיעה המציאות המשתנה ללא הרף על תפישותיו, המטביעות רישומן בתרבות ובהוויית החיים כולה".

"זהו בדיוק. טוב שהזכרת דברים אלו. כל אלו לא תמצא בתרבות התורה. היא לא היתה אף פעם רצונו של העם, לא ענתה בדיוק למאוויו. אף לא התאימה לו. ההיפך, הוא נדרש להתאים את עצמו אליה, ודרישה זו בעינה עומדת גם היום.

הוכחות? בבקשה. אמור נא לי, כמה זמן עבר מאז ששמעו את עשרת הדברות על הר סיני, עם הקריאה המאיימת "לא תעשה לך פסל וכל תמונה (איסור שנגד בתכלית, אפילו הצחיק את דורות עובדי האלילים כולם)? כמה זמן עבר עד שהם עצמם, סגדו לעגל זהב וחוללו סביבו בשמחה? כמה?! ארבעים יום! אתה תופש?!

כיצד הם קיבלו, דור מקבלי התורה, למשל את ההגבלות בתחום איסורי העריות, האם לא בבכיות לילה שלם איש איש בפתח אוהלו? כמה פעמים ניסו את ה' ולא האמינו לנאמר להם במדבר?"

"אבל, אם לא היו מתרגלים אליה לאחר מכן, לו לא היו מזדהים עמה בזמן מן הזמנים, היא היתה נעלמת כבר מזמן, ותרבות אמיתית היתה פורצת מעמקי העם".

"מצוין, זו הנקודה המעניינת. למרות מיליוני היחידים במרוצת הדורות, שהתאימו את עצמם, במלוא ההכרה לדרישותיה הקפדניות הרי העם ככלל, כמדינה – מעולם לא סר למשמעתה המוחלטת למשך תקופות ארוכות ממש. כל ההיסטוריה של בית ראשון, למעשה גם של בית שני היא ההיסטוריה של המתח בין הרצון להיות דומים בכל לשאר העמים, לבין תרבות התורה הכפויה עליהם.

בימי השופטים והמלכים, היתה התורה "פרימיטיבית" לעומת הפולחנים הנאורים של הבעל והעשתורת. מוסרה, היה אנאכרוניסטי מול הקדמה שבהקרבת הילדים למולך.

בשוב העם מגלות בבל, נמשך המתח ללא הרף. המתייוונים לסוגיהם לעגו לדת המיושנת על צוויה כולם. גם לאלו שכיום הם בעינינו מושכל ראשון, דוגמת שחרור העבדים בשנה השביעית, שבעיניהם היה סימן לפיגור, לאקט אנטי חברתי. השביתה והמנוחה ביום השבת, הבליטה לגבי דידם את תורת העצלנים, המבזבזים באפס מעשה שביעית מחייהם. ברומי הטיפו נגד השחתת המוסר על ידי רעיונות היהדות, המחייבות להגיש סעד לעניים ולתמוך בחלכאים, האוסרות להרוג זקנים שאין בהם תועלת יותר או תינוקות בעלי מום.

והנה, דווקא היא יצאה מנצחת בעבר מכל משבר שלה עם העם. היא חיה וקיימת. מושגיה הבסיסיים התפשטו כבר הרחק הרחק מעבר לגבולות עם ישראל. מעניין, נכון אדוני? ובמיוחד שתורה מיושנת ונלעגת בעיני כל, השיגה זאת".

"זו נקודת השקפה מעניינת, אבל אני משוכנע שאפשר להסביר אחרת את המאורעות".

"גם את העובדה שמשה חזה הכל מראש?! הלא, כך הוא נפרד מהם בנאום האחרון בערבות מואב:

"כי אנכי ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה. הן בעודני חי עמכם היום ממררים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי... כי ידעתי אחרי מותי השחת השחיתון וסרתם מן הדרך אשר ציוותי אתכם וקראת אתכם הרעה באחרית הימים" (דברים לא, כז-כט).

אתה שומע את המלים הללו? איזה מין "מחוקק" הוא איש זה?! מנסח חוק המנוגד לאופי האומה ולתכונותיה. מכיר בעובדה זו ומכריז עליה, יודע כי יבעטו בו, בחוק זה, ומזהיר אותם כי שום דבר לא יועיל להם. הם יסבלו בגלל חוסר נאמנותם, עד שיתאימו את עצמם אליו ויחיו על פי הוראותיו. איפה עוד נשמעה בתולדות החקיקה והדתות בעולם שיחה דומה? לדעת שהיא לא "שייכת" ובכל זאת לכוף אותה?!

"רגע אחד, אדוני, סלח לי, זה באמת מה שפגום בתסריט שלך. הרי לפי דבריך, נדרש היהודי תדיר למאמץ נפשי ואינטלקטואלי, להתאים עצמו לתרבות שלא צמחה ממציאות חיי העם, ואם כן, מה פתאום? מה דוחף כאן? ובאמת, מדוע לא התפתחה בעמנו תרבות נורמאלית כמו בכל עם?'

"הגענו! הרשה לי לצטט את דבריו של ד"ר יצחק ברויאר (משפטן מבריק, והוגה דעות מקורי 1883-1946) בספרו מוריה":

"התהום הגדולה בין גובה התורה ובין מציאותו של עם ישראל – עד נאמן למקורה האלוקי של התורה".

"אתה שואל מה פתאום? אתה רוצה לדעת מי דחף? העובדה שאין זו היצירה שלך! שאינה פרי ההתפתחות, הנתונה לשינויים, לפי הרגשות המתחלפים. כי אם אמת כפויה ממעל. משום כך אין מנוס ממנה. על כן היא כה דומיננטית בחיי העם לדורותיו, למרות הניגוד התמידי, הטבעי, המשווע.

כי, את האלוקי אין לשנות. מטרתו ומגמתו לשנות ולעצב בצורה נעלה יותר את המציאות שעוותה על ידי שרירות לב האדם. את האלוקי לא מתאימים לצרכי השעה המשתנים. אל האלוקי – מעפילים".