האם יש לעם ישראל זכות קיום?

שאלת שונאי ישראל היא. מדוע נעלה אותה בכלל על דל שפתותינו? וכי במה שונה עמנו מכל עם אחר?

ובכל זאת, דנה בה פרשת השבוע. ולא עוד, כי אם משמיעה בנדון דברים חמורים, שאין דומה לחריפותם בשום מקום.

היה זה לאחר פרידתו העצובה של משה מן העם. זה עתה העביר, בצורה חלקה, את ההנהגה לידי יהושע. והנה, מצווהו האלוקים לספר לבני ישראל, כי יודע הוא, כיצד יתנהגו אחר מותו – ברבות הימים. הוא דורש ממנו לפרט בפניהם במילים בהירות וקודרות את התרחשויות העתיד. הוא מבקשו, שיוסיף לתיאור גם את התוצאות הקשות, המתבקשות ממעשיהם. עליו להרצות את הדברים באוזניהם, בלי להסתיר דבר. לספר, בנאמנות מוחלטת לעובדות, בלא החלקה ובלא טיוח.

אם הזדעזע מישהו מבני ישראל למשמע החזות הקשה – אין אנו יודעים. אולם, בן דורנו, איש המאה העשרים ואחת, אם ניחן הוא בחוש היסטורי, ועובדות היסוד של עמו ידועות לו, בוודאי יעמוד משתאה, מיוסר ונטול הבנה, מול פרשה זו, הפותחת במילים הדרמטיות הבאות:

"ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ... ועזבני והפר בריתי...

"וחרה אפי בו... ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות.

"ואמר ביום ההוא הלא על אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא..." (דברים לא, טו-יח).

בנקודה זו נעשה אתנחתא קצרה. נעצור ונתבונן בתמונת הדברים ונסכמה. במבט לאחור, מנקודת התצפית של דורנו, זו תמונה מדהימה. קודם כל, משום שפסוקי הפרשה התרחשו במציאות. הם הלמו, כנאמר, בעם ישראל. העם שאכן מרד, הפר את הברית וזנח את קיום המצוות. עם ישראל, אכן, נענש, בהתאם לחוק "החטא ועונשו" המקראי. נענש, כפי שלא נענש עם מעולם. המלים הנוראות "והיה לאכול" ו"מצאוהו רעות רבות", פורטו במשך הדורות, לפוגרומים, למדורות האינקוויזיציה, לנשחטים במסעי צלב, לאין ספור נגישות, מכל סוג, עד לאושוויץ.

פרט נוסף: האסונות וייסורי התופת – במיוחד בעת שואת דורנו – הצמיחו בלב רבים מבני עמנו את מסקנת הכפירה באלוקי ישראל. עוצמת השואה, חריגתה מעבר לכל הנתפס בהגיון האנושי, גרמה לדור שלם לפקפק בקיומה של השגחה אלוקית, שכן, כיצד יכולה היתה זו לצפות במעשים הנוראים הללו בלי להתערב? אך, שימו לב! גם את הפרט הזה סיפר להם משה בצו האלוקים. נחזור על הפסוק:

"ויאמר ביום ההוא: הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" (שם, יז).

"ועפ"ז יוכיחו ישראל – אחר שמצאו אותם צרות ואין משגיח עליהם – שאין אלוקים שופטים בארץ... ויוכיחו מזה שאין השגחה" (פירוש המלבי"ם על הפסוק).

אכן, דווקא משום כך נכתבו הדברים בספר התורה. למען ידעו הדורות הסובלים, שגם הכפירה באלוקים, בעת הצרות הגדולות, נחזתה מראש. למען יבינו, שעצם תיאור המצב, אלפי שנים בטרם בוא הטרגדיה, נוטל את העוקץ מחריפות הכפירה עצמה. המודיע מראש על השתלשלות המאורעות ואימיהם, מכריז בעצם הודעה זו, שהוא עצמו קיים, וכשהתעלמותו מן המתרחש אינה אלא - הסתרת פנים ("ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא" – שם, יח). הסתרת פנים, שכדי להבין אפס קציה, זקוקים אנו למשנה פילוסופיית שלימה. בכל הנאמר לעיל, לא הגענו להבנת השגחה. אולם, זו הפרשה, המלווה אותנו מאז, מגלה לנו מבעד למסך הייסורים את הוודאות המוחלטת של קיומה של ההשגחה, ושלקורה אותנו יש משמעות, תכלית ומטרה.

על כן, ההודעה מראש הינה לוז הפרשה. וכדי להבטיח, שהמסר יובן ויועבר כראוי לדורות יבואו – נשזר בתוך המסכת פסוק, המדבר על "שירה" ועל "עדות", כנאמר בסיום התיאור המחריד:

"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל... למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (שם, יט).

כלומר, אולי אם יקראו שירה זו, אפשר – אם ילמדוה ויהגו בה, תחריד אותם התמונה, שצוירה לעיל, והם ידאגו לכך, שלא יתדרדר מוסרו של העם אלי חרבן וגלות. אולי? ואם לא – תבוא נא פרשת השירה ותעיד!

'שירה' – זו היא שירת האזינו.

שירה, הקורעת בפני ההיגיון האנושי צוהר אל החידה העמוקה, אל המסתורין של הקיום היהודי, ואל מעמדו המיוחד של עם ישראל בקרב עמי תבל. בשבעים חרוזיו מעניק הוא פשר לייעודו ולסבלו, בחינה הסטוריוסופית של עברו, תשובות למר גורלו, בצמוד להפחת תקווה בעתיד טוב – באחרית הימים.

וכאן, בשירה זו, נקבע, שאין לעם ישראל זכות קיום עצמית.

שני פסוקים מבשרים "בשורה" זו. שני פסוקים קשים לקריאה, קשים עוד יותר להבנה, וכמעט בלתי אפשריים להשגה לאחר ההבנה...

הנה הם לפניכם:

"אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם.

"לולי כעס אויב – אגור, פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת" (שם לב, כו-כז).

פסוקים אלו בשירת "האזינו", מופיעים אחרי תיאור דרכו של עם ישראל בעולם. תיאור, הבוחן ובודק את התנהגותו לאור התפקיד האלוקי, שמייעד לו המקרא. בעטיו של תפקיד זה, שאותו אין הוא ממלא כיאות – נאמרו הפסוקים האיומים הללו. מנקודת מבטה של ההשגחה האלוקית, אומרים פסוקים אלו, שאכזבת האלוקים מעמו היא כה עמוקה, עד שחלילה אבדה לו זכות קיומו.

כך, ניסח את הדברים הפרשן הדגול, רבי עובדיה ספורנו הרופא (נפטר 1550), והיה לפה לפרשנות כולה:

"אמרתי אפאיהם: אמרתי אשאיר איזה פאה מהם, והמותר – אכלה כמו שאעשה באחרית הימים. אחרי שלא השגתי שלימותם, לא במתן תורה ולא בארץ ישראל ולא בגלות, באומרו: "כי בהר ציון ובירושלים תהיה פליטה... בשרידים אשר ה' קורא".

אלו דברים מחרידים, שדורנו חש אותם על בשרו. לפי דברי התורה הללו, כאמור, לכאורה פגה זכותו העצמית של עם ישראל. ואם כן, במה אפשר לתלות את שרידותו המופלאה של עמנו, שנותר בחיים למרות הכל?

לא יאמן! הפסוק תולה שרידות זו ברשעותם של שונאינו. "פן יאמרו ידנו רמה ולא ה' פעל כל זאת", אומר הפסוק. פירושו הוא, שאויבינו יראו בהצלחתם להשמיד, חלילה, את ישראל, הוכחה לצדקת דרכם שלהם, לאי אמיתותה של התורה, לחוסר תוקפו של המוסר היהודי, ולביטול ערכה של תעודת אלוקי ישראל באנושות. בזאת אין האלוקים חפץ. משום כך, יקרה הנס, ואויבי ישראל לא יוכלו לו לעם ישראל, ולעולם לא יפיקו את זממם. זאת, למרות שהעם היהודי ראוי לעונש זה.

זו הגישה המקראית המהממת. איתה עלינו לחיות. אף כי יודעים אנו, שרוח הסוד מרחפת עליה, הרי טמון בה משהו מן ההסבר לאי הנורמליות שביחסי עם ישראל – אומות העולם.