הם חששו שילעגו להם. הם, בני ישראל. הם עומדים, בפרשה זו, לפני משה בערבות מואב ומאזינים כבר שעות ארוכות לנאומו האחרון, הוא ספר "דברים", הוא משא הפרידה מן העם – בטרם מותו. נאום ומשא, בו ייסר וליטף אותם, השמיע דברי תוכחה בצד מלות ניחומים ובעיקר, חזר יחד איתם על מצוות התורה אותם ציווה – בשם האלוקים – למען יקיימון וישמרון לעשותן, בבואם אל ארץ כנען.

והם – מקנן בלבם הפחד. הם חששו שבעטיים של חוקים ומצוות אלו, יעוררו גיחוך בלב העמים השכנים, שיהיו לבוז, ללעג ולקלס.

וכי מדוע שלא יחששו מתגובה שכזאת? הם התבוננו אל אורחות חייהם של העמים האמורים להיות שכניהם לאחר כיבוש הארץ – והם שונים כל כך. שום מצווה מן המצוות שמשה דורש מהם אינה באופנה באותן הארצות. היום היו אומרים: המצוות הן לא IN. האקלים התרבותי ששרר במואב, השכנה ממזרח, בארץ החתים שבצפון, ובמצרים שבדרום היה זר לחלוטין להוויה הרוחנית אותה דרש משה שיפעילו בארץ הייעוד. איך, חשבו בסתר לבם, איך יסבירו לגוי שיבוא מארץ מואב, התרבותית והנאורה, את ההיגיון שבאיסור שריפת ילדים כקרבן למולך? הלא המואבי לא ישכיל לקלוט "חוסר תרבות" שכזה? וכיצד ישברו את אזנו של הסוחר, אשר יבוא מצידון ויעמוד תמה מול עדה המתפללת ומקריבה קרבנות לאיזה אלוקים שאיש לא ראה אותו? כמה מאושר, תרבותי ומתנשא יחוש באותה השעה הצידוני כשיחבק את אלילו הנראה, המוחשי כל כך. העברי, לעומת זאת, לא יחוש בנוח בחברתו כאשר לא יצליח למצוא הסבר הגיוני לאמונתו ולמצוותיה. ובכלל, כיצד יגיבו על ארבע הכנפות המוזרות שהיהודים משום מה קוראים להן "ציצית". או על שמירת שבת שאינה מובנת? כלום מבין משה איזה רוגז חברתי יעורר בלב עמי המזרח התיכון, כאשר ייוודע להם חוק אי הסגרת העבד, למשל:

"לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו. עמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו" (דברים כג, טז-יז).

הלא חוק זה היה מנוגד לכל החוקות במזרח שראו בבריחת עבד סכנה למשטריהם. ועל כן דנו אותו ואת מסתירו בעונשים החמורים ביותר.

יש להניח, שלמשמע המצוות הם גם פחדו קצת. סוף סוף המוזרות עלולה להוביל לניכור, אמה החוקית של השנאה, שבוודאי תבוא בעקבותיה. לא נעים להסתובב בעולם עם תורה מוזרה, המנוגדת לכל מה שהעולם הנאור והתרבותי מלמד ומחנך אליו. וכי לא נחמד יותר להיות חלק מן הזרם הכללי של התרבות? תוך שמירה על ייחוד לאומי, כמובן. האין זה טוב יותר מאשר להיות מנותק לחלוטין, ניתוק, שמשה כופה עליהם בערוב ימיו? האלוקים הבחין ברחשי לב סמויים אלו. על כן, שם בפי משה את המילים הבאות:

"היום הזה ה' אלוקיך מצווך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך... ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דיבר" (דברים כו, טז-יט).

ומפרש המלבי"ם:

"ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה. עתה, חוזר להסיר את הדאגה מלבם, כאילו ע"י החוקים הללו יושפל כבודם. לכן, בא להבטיחם בשם ה' שיהיו עליון על כל הגויים, שכולם יסורו למשמעתך ולא מפני היראה ובלבך ישנאוך, רק לתהילה, שתהילתך תהיה בפיהם ולשם כשיתפרסם בכל הארץ מעשיך, אז לא יוצרך לספר תהילתך רק בהזכרת שמך בלבד ולהיותך עם קדוש לה'. אף שגדול יהיה כבודך בגויים ויבקשו קרבתך. עכ"ז תהיה מובדל ומקודש מהם" (מלבי"ם על הפרשה).

הנה, חושף פסוק זה את הדאגה כולה, אף מעניק לעם תעודת ביטוח נגדה. הפסוק מבטיח שתורתם ה"לא מודרנית", אשר אינה תואמת את רוח הזמן, תזכה להכרה רחבה ביותר. אם לא מיד, אזי בחלוף העתים ולאחר תמורות שיחולו בזמן.

אכן, המשקיף על פסוק זה ממרומי המצפור ההיסטורי, המתבונן בו מזווית הראיה של איש המאה העשרים – מגלה תמונה מרתקת ביותר. שכן, כך באמת קרה!

מתקופת בית ראשון אין לנו עדויות מפרטות מה היה יחס העמים לתורת ישראל. אכן, הנהירה המתמדת של בני ישראל החוצה, אל התרבויות האליליות, מלמדת על לחץ חברתי חזק שפעל על עמנו. לעומת זאת, מתקופת יוון ורומא מצויות כבר בידנו עדויות בכתובים ובהם דברי לעג ובה על מצוות התורה, בחלקן או בכלל:

"האומה היהודית", כותב אגוסטינוס מפיו של הפילוסוף הרומי הנודע, סנקה (56 לספירה), מחנכו של נירון קיסר, "האומה היהודית מוציאה לבטלה את החלק השביעי מהוויתה" (הכוונה לשמירת השבת על ידינו). סנק, הוגה דעות רומי, קרא גם תיגר על מצוות הצדקה של היהודים שרבים ברומא חיקו אותה, והוא הזהיר מפני הניוון הטמון בה.

טציטוס אף הרחיב את הדברים בלעגו:

"למען קיים את כוחו באומה זו לדורות התקין משה פולחנות חדשים הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני תמותה. כל הקדוש בקרבנו חולין הוא בעיניהם. ואילו הטמא בעינינו מותר בקרבם... מספרים כי בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיון שבו הושם קץ לעמלם. אחרי כן נמשך לבם אחר העצלות וגם את השנה השביעית הפרישו לבטלה..."

אך בחלוף הדורות חל המהפך:

"השבת השפיעה על הנצרות והאיסלם, שקידשו גם הם יום אחד משבעה. אלא, שהם ביטלו את השבת וקבעו תחתיה לא יום מנוחה, אלא יום תפילה פומבית. כל אחת משתי הדתות ביום אחר בשבוע... בנצרות היה יום א' ליום מנוחה החל במאה ד' לספה"נ, כשאסרו בו מלכי רומא סוגים של מלאכה ומעשה היה זה אל נכון חיקוי לשבת היהודית. אחר כך הונהגו חוקים דומים במדינות נוצריות רבות" (האנציקלופדיה העברית ערך שבת עמ' 516).

נוסיף, שהוגי דעות רבים בדורות האחרונים מעלים על נס את השבת היהודית, לא רק כיום מנוחה, אלא כתרומתה הגדולה ביותר של היהדות לבריאות נפשו של האדם.

אכן, כך קרה להוגי דעות, מתקני חברה, פילוסופים ומשפטנים אשר למדו להכיר מקרוב את חוקי התורה. הם חרצו עליה משפט אובייקטיבי התואם את הבטחתו של האלוקים בפסוק שציטטנו לעיל. מן המאגר הגדול של הדברים שנאמרו נלקט מספר גרגירים:

"אין עם בהיסטוריה של המזרח שיש לו היסטוריה מוזרה יותר מאשר ליהודים. ברם, שום היסטוריה של עם עתיק לא תהיה כה בעלת ערך לו רק יכולנו לחשוף אותה ולהבין אותה... עוד יותר מוזר: הדת העתיקה של היהודים המשיכה להתקיים כשכל הדתות של כל הגזעים העתיקים של התקופה הטרום נוצרית נעלמו... הדת הבלתי משתנית שמרה על הגזע... שוב מוזר מאד מאד, שהדתות החיות של העולם כולו בנויות על רעיונות שנלקחו מן היהודים..." (גלובר)

"לפני משה נפתחה הדרך להגיע להכרת המדעים, ההרמוניה הטרנסצדנטית, החובקת זרועות עולם: המרחב, הזמן, התנועה, הנשמה והגוף, הקדוש והחולין... כל כך נפלאות הכלכלה בשיטה של תורת משה ורציפות כל חלקיה, שתוך עיון בה מדמים לשמוע הרצאה על פיסיקה יותר מאשר ספקולציה של השכל האנושי. על החוקה של משה ניתן להגיד בהחלט שהכל בה מתואם, שהיא עשויה מעור אחר ומתקבלת על הדעת. הסירו אחת מעיניה ואיתה מפרקים את הרשת כולה..."

"מספר הציוויים בעשרת הדברות וסידורם אינם מקריים. הם מתארים את התהוות הפנומנים המוסריים של סולמי החובות והעבירות, המבוססים על ניתוח מחוכם ומפוכח להפליא. חפשו בכל חובות האדם או האזרח דבר שאינו מעוגן בהם, ולא תמצאו. להיפך, אם תראו לי באיזה מקום ציווי או חובה שאינם משתלבים בהם, אני רואה את עצמי מוסמך מראש להצהיר שהם חורגים מתחומי המצפון ומשום כך שרירותיים, בלתי צודקים, בלתי מוסריים" (פ.ג. פרודון, הסוציאליסט הצרפתי הדגול).

"בכל דברי ימי העולם המערבי היתה תורת משה הכוח הממריץ ביותר נגד העריצות הרוחנית והפוליטית לצורותיה הגרועות ביותר. התורה היא ה"מגנה כרטה" של העניים ושל המדוכאים. עד עצם היום הזה אין לשום מדינה חוקה שההתחשבות באינטרסים של העם בה כה רבה, וההדגשה של חובות השליטים מעבר לזכויותיהם כה ברורה, כפי שבאה לידי ביטוי בספרי "דברים" ו"ויקרא". בשום מקום לא הובעה בעוצמה כזאת האמת היסודית, שטובת המדינה תלויה ככלות הכל ביושר אזרחיה... תורת משה היא הספר הדמוקרטי ביותר של העולם" (תומס הגרי הקסליי, הביולוג האנגלי הנודע 1890).

"חוקי משה השפיעו, כמו חוקי הרומאים, על האנשים ועל המוסדות שעליהם נתכוונו לכונן עולם מודרני. לו היו לנו עיניים לראות את היסודות המדיניים של החשיבה בתחום החיים הפרטיים, וגם בחיי המדינה, יכולנו לגלות בקלות מה גדולה צריכה להיות הכרת הטוב שאנו רוכשים ליהודים, נוסף לאמונתנו שאנו חייבים אותה להם" (וודרו וילסון 1885 THE STATE).ׂ

"יש לראות בתורת משה, גם היום, את חוקת העולם התרבותי. אנשי הרוח במאה שלנו לא יכלו למצוא מוסריות מושלמת יותר. עשרת הדברות – על שלושת סדרי צוויהם הגדולים המתייחסים לחובותינו כלפי אלוקים, כלפי החברה והמשפחה וכלפי הזולת, מבחינת חייו רכושו ואושרו – נותנים לנו נורמת חיים הקיימת כבר 3000 שנה, ואין צורך לשכללה" (לואיס לה פייר 1920, פרופסור למשפטים באוניברסיטה פריס בספרו: (LES PROBLEMES DU DROIT

נכון. עקרונות רבים של התורה טרם נתקבלו על דעת הבריות בעולם. אולם, היום לא מקריבים ילדים למולך. האין זה משום שעם אחד התעקש לא להיכנע לאופנה פסולה ונוראה זו?! להתעקש, עד שעקרון הרחמים והאנושיות, עליו הגן בלהט, חדר אל תודעת האנושות כולה?!

אם היום מקובל על הכל עקרון מנוחת העובד, כעקרון בסיס שאין עליו עוררים, האין זה משום שעמנו המשיך לשמור על השבת, למרות הלעג הכבד והסמיך שהקיף אותו מכל עבר?

אם כיום לא קיימת עבדות, בעולם המערבי לפחות, האין זה בגלל חוקי העבדות שבתורה, אשר גרמו למעשה – למי שמבין אותם לעמקם – לביטול מוסד מכוער זה?

כאמור, עקרונות רבים של התורה עדיין דחויים על ידי הבריות והעמים. אבל, תורה זו עושה את דרכה לאט במשעוליה הסבוכים של ההיסטוריה האנושית. היא אינה נרתעת מן הבוז המופגן כלפיה. היא יודעת שסופה לכבוש את כל הלבבות אל מוסרה הצודק.

לאור ההיסטוריה של מעמד התורה בחיי העמים מעמיק המושג "לתתך עליון" שבפסוקנו. אין בו דבר מסממן הגסות של שליטת איש ברעהו. אין מהותו שלטון בפועל, כשכל עמי העולם הדום לרגליו של העם היהודי, לא. שלטונו העתידי של עמנו, לאור פסוק זה, הוא במובן של השפעה רוחנית, כשהמשפיע אינו רוצה דבר מן המושפע. לא שליטה עליו, לא כסף, לא כיבוש שטחים. די לו בכך שעקרונות הצדק האלוקי ומוסרו הטוב, עליהם מסר את חייו, למענם סבל ובעטיים בוזה בהתמדה – נקלטו בלבות הרבים.