היום נעסוק בסיפור של עיר. זהו סיפור קשה. סיפורה של העיר הנידחת, כפי שהיא קרויה במקורות. העיר, שפרשתנו "הוציאה עליה חוזה". היא נידונה למוות ולכליה, עד אחרון תושביה.

מה קרה?

נקרא את הפסוקים:

"כי תשמע באחת עריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבת שם לאמור: יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעתם. ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך. הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב, החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל... והיתה תל עולם לא תבנה עוד. ולא ידבק בידך מאומה מן החרם למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים וריחמך והרבך..." (דברים יג, יג-יח).

אכן, סיפור קשה, קשה לעיכול, לא רק לבן המאה שלנו, המעלה על נס את ההומניזם. פרשה זו הינה רק אחד המקרים בהם מטילה התורה עונש מוות קיבוצי בגין עבירה דתית. מקרים אלו כידוע גורמים לבן דורנו סלידה מרעיון מדינת ההלכה, המצטיירת בעיניו כמשטר האיאתולה יהודי. המשתקף מפרשה קטנה זו, אך מחזקת את התנגדנו ומצדיקה אותה, לכאורה כמובן.

שומה עלינו, אפוא, לקרוא פרשה זו לאט, לנתח את קרביה אחת לאחת, לבחון ולראות האם אמנם כצעקתה. האם אמנם המראה המפחיד, המתגלה עם הקריאה הראשונה, השטחית והמהירה – מראה עיר המושמדת על ידי קנאים דתיים – היא היא התמונה האמיתית והמלאה של התרחשות, הטמונה בקטע זה של המקרא, בלשונו ובעיקר בכוונתו?

נכון, מדובר בעיר שסטתה מן המוסר היהודי בצורה הקיצונית ביותר. חומרת החטא של עבודה זרה אינה טמונה רק בשיבוש הדעות של מי שמעניק את אמונתו לאלילי עץ ואבן, כסף או זהב. חומרת החטא נובעת מן התוצאות ההרסניות של שיבוש דעות שכזה, המוביל את האדם או העם הנכנע לו הישר אל חושניות פרועה, אל הערצת איתני הטבע הפראיים, עד כי ינוח בחיקה של תכונת האכזריות ביחסים שבין אדם לאדם ובין עם לעם, כשזו עוד זוכה ללגיטימציה דתית. לא כאן המקום לחשוף את הקשרים העמוקים הקיימים בין העבודה זרה לבין האכזריות, כשהחושניות הבלתי מבוקרת הינה המתווך והיזם כאחד.

המצוי ולו במעט בתולדות העמים הפגאניים בתקופה העתיקה והחדשה (דוגמת המשטר הנאצי), יודע כי זו היתה הוויית חייהם של עמים אלו, הגורמת לבסוף לאבדנם. מובן מאליו, שהיהדות, כאנטי תזה לתרבות הכוחנית והמופקרת הזאת, אינה יכולה להתפשר עם האלילות בשום תנאי ואופן. היא, כמייצגת את דת הרחמים, השואפת להפוך את מידת הרחמים לטבע ראשון בלבו של האדם, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם האכזריות. לא תיתכן כל פשרה ביניהם. מובן אפוא שעל האליליות, על כל צורות הביטוי שלה, לפנות את הדרך, בפני העבריות המעוגנת בתורה. כל התחשבות ורחמים בנושא זה הינה בעצם התאכזרות. התאכזרות כלפי עם ישראל (ובעצם כלפי האנושות כולה שהשתנתה לטובה מאז שקלטה שמץ מן המונותיאיזם היהודי המטהר), באשר האלילות תביא לחרבנו. על כן, לא היתה כל פשרה אפשרית בין יהושע כובש הארץ לבין העמים הכנעניים שישבו בה. ואחרי שדחו את ידו המושטת לשלום, שלום המחייב התנקות מן התרבות האלילית, לא היה שוב מקום לפשרה כלשהי. בעבר כבר הסברנו סוגיה זו, באחת מרשימותינו. נביא, אם כי בהסתייגות, מעט מדבריו המאלפים של הארכיאולוג וההיסטוריון המפורסם פרופ' פ. אוליברייט, נאור וליברל לכל הדעות, ונראה עד כמה סלידתה של תרבותנו ממעשי הקדמונים, הינה סלידה אובייקטיבית:

"אם לדייק בדברים, לא היה מנהג שמי זה מבחינה הומאניטארית גרוע מן הטבח ההדדי של הפרוטסטנטים והקתולים במאה ה-17 או מטבח הארמנים על ידי הטורקים או הקירגיזים על ידי הרוסים בימי מלחמת העולם הראשונה... או הפצצת ערי גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה והטלת הפצצה האטומית על נגסאקי והירושימה. בימים ההם היתה המלחמה טוטאלית כשם שהיא חוזרת להיות מקץ שלושה אלפי שנה ומעלה. ואנו האמריקאים אולי פחות מרוב העמים החדשים, על אף ההומאניות הכנה שלנו, מותר לנו לדון לכף חובה את בני ישראל שבמאה השלוש עשרה לפנה"ס. מדעת או שלא מדעת השמדנו רבבות אינדיאנים בכל פינה מפינות ארצנו ואת יתרם כינסנו במחנות ריכוז גדולים. ראוי לציין שלאחר הגל הראשון של כיבוש כנען לא נשמע עוד על החרמת התושבים בערים הכנעניות אלא אך ורק על הורשתם, על שימם למס. לפילוסוף של ההיסטוריה, הדן ללא משוא פנים נראה, שלפעמים יש צורך שעם מטיפוס נמוך בהחלט ייעלם מפני עם בעל אפשרויות נעלות יותר. ויש גבול שמאחוריו לא ייתכנו נישואי תערובת בלי לגרום שואה.

למזלו של עתיד המונותיאיזם היו בני ישראל מימי כיבוש יהושע עם פרא מלא מרץ פרימיטיבי ובעל רצון קיום עז ביותר. השמדת הכנענים מנעה מיזוג שני העמים, דבר שהיה בלי ספק מוריד את ההתפתחות הדתית של עם ישראל לשפל שאין ממנו תקומה. את מקומם של הכנענים בעלי פולחן הזימה, שסמליהם נחש ועירום חושני, ירשו בני ישראל עם הפשטות וטוהר החיים של רועי צאן, עם אמונת הייחוד הנעלה שלהם, וחוקת מוסרה החמור" (מתקופת האבן עד לנצרות עמ' 166).

ובכן, במבט ראשון חלים חוקים אלו גם על העיר שהדיחה עצמה ממוסר היהדות אל זרועות האלילות המכלה. והואיל והחושניות הבלתי מבוקרת הינה מחלה מדבקת, עלולה סטייתה של עיר זו להתפשט כמגיפה גם אל ערים אחרות. תוך תקופה קצרה עלול להתחולל שינוי טוטאלי ברוח האומה ובהתנהגותה, שתותיר אך מעט ממוסר הר סיני. מובן מאליו שכל פשרה ורחמים ברגע קריטי זה בחיי האומה תביא לאבדנה ולאבדן הציביליזציה היהודית. וכשם שאי אפשר היה להאשים באכזריות את מי שהיה עולה בידו לרצוח את היטלר לפני שעולל לאנושות את מה שעולל לה (לו יכולנו לצפות את מעשיו מראש), כך גם במקרה זה, מנקודת מבטה של התורה אין מקום לרחמים. במקרה זה יהיו אלו רחמים מזויפים, שלא במקומם.

אבל, לא כך מתחוללים הדברים בשטח. כמובן, אם יודעים לקרוא את הפרשה בשימת לב, בעיון ובדקדוק.

פסוק מפתח אחד בפרשה משנה את התמונה מן הקצה:

"ודרשת וחקרת ושאלת היטב" (שם).

פסוק זה, המחייב חקירה היטב (אגב, לא מצאנו בחוקת חמורבי משפט דומה, זו החוקה ממנה "העתקנו" כביכול את חוקתנו, לדעת חוקרים מספר), מצמצם בקרבו את כל תורת החקירה המשפטית שבתורה, הוא נכתב דווקא כאן, במקרה של חטא ציבורי העלול לגרור, כפי שציינו לעיל, את חרבן העם כולו.

נסקור, אפוא, את עקרונות החקירה, כפי שהם מופיעים בתלמוד, במסכת סנהדרין, מפאת קוצר המצע נעשה זאת בתמצית.

ברגע שהתייצבו העדים בפני בית הדין הם חשו בעוינותם של הדיינים, האיום ששמעו טרם פתחו את פיהם, הבהיר להם כי בית הדין שונא לדון דיני נפשות:

"שמא תאמרו מאומד ומשמועה, עד מפי עד, ומפי אדם נאמן שמענו, או שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. הוו יודעים שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות, אדם שהעיד לחייב שלא כדין נותן ממון ומתכפר. דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלויים בו עד סוף העולם" (מסכת סנהדרין).

לא פעם קרה שעדים היו מסתלקים מיד מכל העניין. אבל הדיינים, שהאמת והצדק היו נר לרגליהם, היו מוסיפים ואומרים:

"ואם תאמרו: מה לנו ולצרה הזאת? – לא, כי, אתם מחויבים להגיד מה שראיתם. כי אם לא יגיד ונשא עוונו, וחייב האדם לעזור בביעור הרע".

וכדי שיבינו מה פירושה של עדות אמת, הבהירו להם היטב איזו עדות לא תתקבל. עדות מאומד:

"אומר להם הדיין: 'שמא כך ראיתם, שרץ אחר חברו לחורבה ורצתם אחריו ומצאתם סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר – אם כך ראיתם לא ראיתם כלום" (סנהדרין לה).

כלומר, עדות נסיבתית, גם אם כל ההגיונות שבעולם יחייבו אותה – לא תתקבל, או שראיתם את מעשה הפשע בפועל או שלא ראיתם כלום.

באווירה זו החלו שבע החקירות הנלמדות מן הפסוק שצוטט לעיל (עיין שם בתלמוד).

כל המרבה בחקירות הרי זה משובח. כי מטרת החקירות היתה להביא למצב בו לא יבוצע עונש המוות המחויב על פי חוק התורה. כך למדו חכמים את המושג "היטב" הנאמר בפרשתנו. משום כך בוצעו על ידי הדיינים חקירות שהעדים כמעט ולא יכלו לענות עליהם.

לדוגמא: "מעשה באחד שהרג את חברו תחת עץ התאנה, ובדק רבן יוחנן בן זכאי את העדים בעוקצי התאנים". כלומר: האם עוקציה היו גסים או דקים שאלה, שכמעט ברור שעדים למעשי רצח כלל לא שמו לב אליה, בשעה שראו כיצד פלוני הורג את הנפש.

גם אם בסופו של דבר התקבלה העדות. עדיין לא הסתיים תהליך מניעת ביצוע פסק דין המוות.

הדיינים חיפשו אחר נקודת זכות ולו הקלושה ביותר. אם אחד התלמידים הזוטרים היה מכריז: "יש לי ללמד עליו זכות", היו מיד מעלים אותו ומושיבים אותו ביניהם. ואפילו הנאשם עצמו יכול היה להכריז, יש לי ללמד זכות על עצמי, "ובלבד שיהיה ממש בדבריו" אם מצאו לו זכות – פטרוהו מיד. ושום הסתייגות לחובה לא היתה מתקבלת יותר. ואם לא מצאו – מעבירים את דינו למחר. הלנת דין זו באה במיוחד כדי לתת מרווח זמן למחשבה נוספת, להשמעת טענת זכות כלשהי.

מה פלא שבגישה שכזאת נחשב בית דין שהרג אחת לשבעים שנה לבית דין קטלן. מה פלא שאחד מחכמי התלמוד קבע שעיר הנידחת לא היתה ולא נבראה? אם זו היתה מערכת המשפט החוקרת, הרי ברור הדבר.

ואם כך, מדוע כל אלו לא מופיעים בפרשה עצמה? מדוע מציגה היא תמונת אימים שכזאת? לימדנו חכמים:

ההתעסקות בפרשת עיר הנידחת, הפיכת לימוד פרשה שכזאת לנושא חינוכי, הצגת עיר שכזאת כחייבת במוות והשמדה טוטאלית – תמנע את הופעתה בפועל של עיר כזאת בחיי אומתנו.