"ויקצף משה..." (במדבר לא, יד)

 

משה זעם, ומעולם לא היה זעם כה מוצדק כזעם זה. משה קצף ואף נתן ביטוי פומבי, לעיני העם, לרוגזו הגדול.

ובכל זאת, למרות שהצדק התייצב לימין קצפו – נענש. אף כי חייב היה לומר את שאמר, שילם מחיר כבד. כבד מאד לאדם ברום מעלתו.

מתי זה קרה?

כשיצא לקבל את פני לוחמיו, השבים משדה הקרב. הם שבו ממלחמת הנקם, שערכו בפקודתו נגד המדיינים. להפתעתו הלא נעימה גילה, שצבא ישראל הפר את רוח פקודת המבצע. ובעת הפשיטה על מעוזי המדיינים ועריהם, הרגו הלוחמים רק את "כל זכר" (במדבר לא, ז). ואילו את הנשים הותירו בחיים, אם כי נטלון בשבי. וכך נאמר:

 

"וישבו... את נשי מדין ואת טפם" (שם, ט).

 

ואז, למראה גדודי הנשים השבויות, לכאורה, לא שלט משה ברוחו:

 

"ויקצוף משה... ויאמר אליהם משה: החייתם כל נקבה? הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על גבר פעור ותהי המגפה בעדת ה' " (שם, ט).

 

"מה עשיתם", הטיח משה בפני חייליו בכל חום לבו הדואב, "הלא אם במלחמה זו החייתם את הנשים, בגדתם במטרה העיקרית של המאבק. האם שכחתם, שהפעם יצאתם לקרב לא כדי להגן על בתיכם, כי אם כדי לנקום במדיינים, שכמעט והמיטו עליכם שאוה רוחנית? האם אינכם זוכרים, ששואה כזאת גוררת מעצם טבעה חורבן פיזי, ממשי? מלחמתכם חייבת היתה להיות מלחמת "אין ברירה" רוחנית. מלחמה, שמטרתה לאחות את הרקמה העדינה של הצניעות, שנפרמה בלבכם. אותה רקמה שהאויב פרם אותה על ידי הפקרת בנותיו ונשותיו (עיין סוף פרשת בלק), וכי נשכח מכם, כיצד בלא בושה באו אל מחנה ישראל כדי לפתות במודע את הגברים? תפקידכם במלחמה זו היה להרוג את כל מי שזרע בלבבכם את זרע הפורענות של המתירנות! מדוע, אפוא שכחתם, ש"אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא" (מסכת סנהדרין צג, א)? וכי לא ליווה אתכם בצאתכם לקרב זיכרון הרבבות, שנפלו במגפה, שהתחוללה, בגלל מעשי הזימה, שבמרכזן עמדו בנות מואב ומדיין?

ועתה – "החייתם כל נקבה"?! השארתם בחיים את נשות החטא, את עילת האסון. ועוד הבאתם אותן אל המחנה כשבויות. מדוע? האם כדי להזכיר לכל חוטא בישראל את ה"ידועה" המדיינית שלו? לעורר מחדש יצרים רדומים?

בהחייאת הנשים הפרתם, אפוא, את כוונת הרצון העליון שרצה באמצעות זעזוע המלחמה, בה תהרגו כל חוטא, להמאיס עליכם עד קצה גבול הנפש את החטא הזה ולהשיב את האיזון הרוחני ללבכם.

ועתה, ניצחתם אמנם בקרב, הרסתם את ערי המדיינים, אבל במערכה ניצח האויב. אש החטא והמתירנות ממשיכה ללחוש בגחלי הלב.

אלו היו, לדעת הפרשנות, דברי המנהיג, הגלומים בפסוקים שצוטטו לעיל. המנהיג, שהכיר והבין וידע בבירור, מה עוללו המדיינים לרוח עם ישראל וליכולת קיומו. המנהיג, שהכיר והבין וידע בבירור, שעם ישראל סובל עדיין "מתסמונת בעל פעור", ונשמתו טרם שוקמה.

ולמרות זאת – נענש:

 

"ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו – ממשה, דכתיב: "ויקצוף משה על פקודי החיל" וכתיב: "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, זאת חוקת התורה אשר צווה ה' את משה" (שם, כא) – מכלל שממשה נעלמו ההלכות הללו" (מסכת פסחים דף סו, ב).

 

אכן, הכל התרחש במהירות.

משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי העדה יצאו אל מחוץ למחנה לקדם את פני הלוחמים, כששבו מן המערכה (שם, יג).

מיד קצף עליהם על סטייתם במילוי פקודות. לאחר מכן, הורה להם אישית, כיצד עליהם לנהוג ובמה יטהרו, כדי שיוכלו לשוב ולבוא בשערי המחנה (שם פסוקים יט-כא).

ואז, לפתע, נדם. נדם, עד כי אלעזר הכהן נטל את שרביט הדיבור. הוא המשיך בהוראת הלכות מלחמה לאנשי הצבא בנקודה, בה פסק משה רבו (שם, פסוקים כא-כד). הוא לימדם, כיצד לנהוג עם כלי הנכרים, שלקחו שלל: עם כלי הכסף, הזהב, הנחושת, הברזל וכו' (שם). כיצד ניתן לטהרם ומה לעשות כדי להכשירם לשימוש בהתאם לחוקי השולחן היהודי ולכללי כשרותו.

אכן, מעשהו של אלעזר הכהן היה חסר תקדים, הנוגד את ההלכה, הקובעת נמרצות: "שכל מורה הלכה בפני רבו חייב מיתה" (מסכת ברכות לא, ב).

והשאלה היא: כיצד העז אלעזר להפר כלל זה? מדוע החל הוא ללמד את אנשי החיל הלכות, המתחייבות ממצב המלחמה? הלא משה עומד לידו!

שימו לב גם לנוסח דבריו:

 

"וזאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" (שם כא).

 

כלומר אלעזר מכריז קבל עם ועדה, שהוא משמיע באוזניהם הלכות שלמד ממשה. מדוע, אפוא, לא אפשר למשה לסיים את שיעורו, כמתבקש?

בעיון נוסף מתברר, ששתיקת משה היתה שתיקה מאונס. מה שקרה הוא, שלפתע לא יכול היה להמשיך בהרצאת הלכות השבים ממערכות המלחמה. לעיני כולם שכח את החייב להיאמר. העם ראה, כיצד נאבק פתאום משה עם זכרונו, שבגד בו.

היה זה רגע מביך, מביך מאד ומכאיב מאד, לכל הדעות. החיילים וראשי העם צפו בחוסר האונים הרוחני, שהשתלט לעיניהם על משה מנהיגם, מורם ורבם. הם מחכים לשמוע, מה עוד יש לו להשמיע לאחר דברי המוסר והצווים הספורים שאמר, והוא – המילים נעתקו מפיו. כלום יכולים אנו לתאר עונש גדול יותר למשה? עונש העמידה החשופה הזו, באזלת יד, בפני עמו, עד כי נזקק הוא בדחיפות לתלמידו שיחלצו ממצוקת השכחה?

אף לימדונו חז"ל, ששכחה זו נבעה ישירות מעובדת כעסו. לא חשוב כלל, שצדק בכעסו בטענות החמורות שהעלה:

 

"שכן נראה, שמה שחכמתו מסתלקת ממנו, אינו עונש על עבירת הכעס, אלא הוא עניין טבעי, שמציאותו של הכעס באדם "שורפת" את חכמתו, ואין זה חשוב כלל, אם הכעס מוצדק או לא" ("שיחות מוסר" מאת רבי חיים שמואלביץ ז"ל, מגדולי הוגי המוסר בדורנו).

 

כי הכעס משנה את מהות האדם. הכעס מנמיך את קומתו הרוחנית. בעת התפרצות הזעם, מתקלפות ונושרות המעלות והמידות התרומיות, העוטפות את נשמת האדם. זו השעה בה הוא מופיע במערומיו, חייתי ונטול תרבות. צועק, מתפרע ומתנהג בצורה, שללא כל ספק יצטער עליה לכשיירגע. אולם, לא בנקל יוכל לחזור בחלוף כעסו, למעלותיו הנפשיות הקודמות ולמדרגתו הרוחנית הקודמת. הנזק שגרם לנשמתו, קשה לתקנו בבת אחת. "אם חכם הוא", אומר התלמוד (פסחים שם), "חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו".

מדוע זה כך? כיצד נשכחות ממנו הלכות שלמד? איך זה שנוטשת אותו רוח החכמה או הנבואה?

כי שונה היא התורה ולימודה מלימוד שאר החכמות:

 

"והתורה לא תשכון בגוף שאינו נקי ממידות רעות. משום שהתורה שייכת לעצמות האדם. ומדברי חז"ל למדנו, שלא רק שכשמידות האדם פגומות אין בכוחו לרכוש תורה וחכמתה, אלא שגם החכמה, שהיתה לו מקודם, מסתלקת ממנו, משעה שבא לכלל כעס... משום שכלי הקיבול לחכמת התורה הוא גוף נקי ממידות רעות" (שם).

 

הוא מה שקרה גם למשה, האדם הגדול בענקים. קרה, למרות שכעסו בוודאי היה מעודן ביותר, בקושי מורגש, וללא ספק נקי לחלוטין מביטויי הזעם המכוערים, שאנו, עבדי הכעס, מצויים אצלם.

למרות כל אלו – בכל זאת...