אלוקים, בפרשה זו, מסכים עם הריגתו של אדם. הוא מעלה על נס את פועלו של פנחס בן אלעזר, נכדו של אהרן הכהן. הלה הרג במכת רומח אחת בן ישראל, יחד עם המדיינית שלו. היו אלה נשיא שבט שמעון ובתו של אחד מראשי מדיין. רצח, שזכה לברכת האלוקים:

 

"הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר כה, יב).

 

הרקע למעשה טמון ב"פצצת המצרר" האנטי מוסרית, שהותיר אחריו בלעם בן בעור, הקוסם מארץ פתור. כשהבין, שתוחלתו נכזבה ופיו בירך את העם במקום לקללו, לחש באוזני בלק המיואש "פטנט", שבעזרתו יגבר על עם ישראל, ויסיר מעליו את "מטריית" ההשגחה העליונה:

 

"אלוקיהם של אלה שונא זימה" (מסכת סנהדרין, דף קי).

 

האלוקים, אמר בלעם, מעניק את חסותו לעם, כל עוד שומר הוא על גדרי הצניעות. הכשילם בזנות והניצחון עליהם - שלך הוא.

בלק ועמו היו מוכנים ל"הקרבה" אישית זו, הם תרמו את הבנות לתפקיד "הנשגב". התלמוד (שם) מתאר בארוכה כיצד בא לידי ביטוי בשטח הפסוק: "ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (שם א).

אהבות אסורות פרחו שם, באזורי ההפקר שבין מחנה ישראל וגבול מואב. בנות הנכר – המתנדבות למעשה ההדחה – משכו את צעירי ישראל גם אל תרבותן, אל עבודת האלילים ("ויצמד ישראל לבעל פעור"- שם ג). עם ישראל החל לאבד גובה. הסכנה להמשך קיומו נעשתה מוחשית. והתוצאה הבלתי נמנעת היא: "ויחר אף ה' בישראל" (שם ג).

פשוטי העם נהרו אחר בנות מואב סתם כך, עקב פיתוי ותשוקה. אולם, נמצא במחנה ישראל גם מי שהעניק למעשה הזימה גון אידיאולוגי. היה זה נשיא שבט שמעון, שהתייצב במרכז המחנה, יחד עם המדיינית שבחר לעצמו, והציב אתגר בפני משה:

 

"משה! מדיינית זו מותרת או אסורה? אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התיר לך?" (עפ"י המדרש).

 

היה זה רגע קשה, המדרש מתאר את המבוכה במחנה. כי ברעום התשוקה שותקת התבונה. תשובת ההיגיון שבפי משה לא תניח את דעת המתפרץ המשולהב, ולא את רצון ההמון הנשרך אחריו. רק זעזוע, ריפוי בהלם, יחזירו ברגע זה את העם לשפיות.

ומתוך מחנה המתגודדים יצא פנחס והרגם לעיני כל. אלימותו הניבה תוצאות מיידיות:

 

"ותעצר המגיפה מעל בני ישראל. ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (שם, ח-ט).

 

הלב הנפגם

קנאותו מנעה במקרה זה את השמדת העם. אף על פי כן, קמו על מעשהו עוררין. בעם התעוררו ספיקות, אם הרצח היה מעשה לגיטימי. זקני העדה ביקשו לנדותו. הם פחדו, שהקנאות תיהפך לאמת מידה, לאמצעי כדי לפתור בעזרתו בעיות סבוכות. הם רצו למנוע מפנחס את הילת הגיבור, לבל ילמדו גם אחרים לנהוג כמוהו.

על רקע זה באה הודעת האלוקים:

 

"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם" (שם יא).

 

מדוע זכה מעשה האלימות של פנחס ללגיטימציה? כי היתה זו קנאה טהורה. הוא קנא את "קנאתי" כלומר, את קנאת ה' ורק אותה. קנאתו היתה נקייה מכל סיג, רצון ודחף אישי. רק קנאה כזאת מותרת, ואין איש עלי אדמות, היכול להתברך בה. רק האלוקים יכול להעיר על טהרתה. האלוקים, הבוחן כליות ולב, היודע מחשבות אדם וצפונות לבו.

ועם זאת, מגלה הברכה, הנלווית להצהרת האלוקים, את הסכנה הטמונה גם בקנאות הטהורה. וזו הברכה: "הנני נותן לך את בריתי שלום" (שם יב).

מדוע זקוק פנחס ברגע זה לשלום?

 

"בשכר, שהניח את כעסו וחמתו של הקב"ה, בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הרגש עז גם אח"כ. אבל, באשר היה לשם שמים, באה הברכה, שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום ולא יהא זה העניין לפיקת לב" (העמק דבר).

 

מעשהו של פנחס היה טהור, על כן, רצוי בעיני האלוקים. בכל זאת, לא יכול המעשה להיות נקי מתופעות לוואי אנושיות. רצח, גם של מצווה, מטביע את רישומו בנפש האדם, רושם עז ושלילי, הפוגם בלב. ברגע זה, באה ברית השלום האלוקית להטביע שלווה מחודשת בלבו של פנחס. להשיב לנשמתו את האיזון הפנימי, את השלום המוסרי האישי.

תקוות שנגוזו

משה, הניצב עתה יחד עם בני ישראל בשערי הארץ המובטחת, ידע שקיצו קרוב. בגזירת האלוקים ידע, שלא הוא ינחיל לעם את ארצו המיועדת. אולם, בפרשתנו התעורר בלבו זיק תקווה. שמא, בכל זאת ולמרות הכל יזכה להנהיג ולהוביל את העם אל נחלתו. זו המחשבה, שחלפה בראשו, שעה שעסק בחלוקתה העתידית של הארץ:

 

"כיון שאמר לו הקב"ה (למשה): 'נתן תתן להם' (את הנחלה לבנות צלפחד), אמר משה: 'אותי ציווה המקום להנחיל, שמא הותרה הגזירה ואכנס לארץ?' אמר לו הקב"ה: 'גזירתי במקומה עומדת' (מדרש רבה במדבר).

 

וכבה ניצוץ התקווה, שנדלק לרגע קט...

אך, תקווה אחרת הוסיפה עדיין להבהב:

 

"כיוון שירשו בנות צלפחד את אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה את דרכי. אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי" (שם במדרש).

 

אכן, הוא אישית לא יזכה לבוא בשערי הארץ. בלבו כבר השלים עם גזר דין זה: אבל, אולי יזכו בניו להחליפו בהנהגה? אולי ישלימו הם את מסע הגאולה, שבו החל הוא?

אך, גם משאלה כמוסה זו נגוזה מהר. אדרת המנהיגות לא תוטל על אחד מבניו בבוא היום, ובצדק:

 

"בניך", ענה לו הקב"ה על בקשה זו, "בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה. יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הוועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלות, הואיל ושרתך בכל כחו, הוא ישמש את ישראל" (במדרש שם).

 

הנה שיעור מאלף מה פירושה של הנהגה. המנהיג האידיאלי הוא המשרת. תכונת השירות טבועה באופיו. שירות באמונה, שירות בלא בקשת כבוד עצמי (עד כדי "מסדר את הספסלים" בבית הוועד של משה, למרות שהוא עבודת שרתים פחותה), ובלא הידחקות אל עמדות כח. עוצמת השלטון, שתופקד בידי אדם כזה, תנוצל, לא ספק, תמיד רק לטובת העם.

"הואיל ושרתך בכל כחו, ישמש את ישראל" (שם). לשמש ותו לאו. זהו תפקידו של המנהיג.

הכישרון להאזין

זו תפילת הנביא בבואו לדון בפני האלוקים על אופיו של ממלא המקום הראוי:

 

"יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם" (שם כז, טז-יז).

 

הביטוי "אלוקי הרוחות" הוא נדיר בפיו של משה. מה משמעותו? לאילו רוחות הכוונה?

נפנה לדברי חכמים:

 

"שכן מבקש משה מלפני הקב"ה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע, לפניך דעת של כל אחד ואחד ואין דעתן של בניך דומין זה לזה... בבקשה ממך, אם בקשת למנות עליהם מנהיג, מנה עליהם אדם שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו" (ילקוט שמעוני פנחס תשע"ו).

 

הרוחות בדברי משה הן "רוחות" בני ישראל. משה הכיר היטב את עמו: "אין דעת בניך דומין זה לזה". כל יהודי – מפלגה. אומה של אינדיבידואליסטים. המנהיג – כפי שהוא מצטייר בתפילת משה – חייב להיות מצויד בכישרון האזנה מושלם, המסוגל לקלוט רחשי לב של כל אזרח ואזרח, על תהפוכות דעתם המשתנה – "לפי דעתו".

המנהיג הזה נמצא. הוא יהושע המשרת: "ויאמר ה' אל משה: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו" (שם יח).

"כאשר שאלת, שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד" (רש"י).

"אחרי!"

משה מדגיש בתפילתו-בקשתו עוד תכונת מנהיגות:

"אשר יצא לפניהם" (שם יז).

 

"לא כדרך מלכי אומות העולם, שיושבים בבתיהם ומשלחים את חיילותיהן למלחמה. אלא כמו שעשיתי אני, שנלחמתי בסיחון ובעוג" (רש"י שם, בשם המדרש).

 

גם זו, אפוא, תכונת המנהיג העברי: "אחרי!"