עם ישראל, בפרשה זו, נלחם ומכה את אויבו עד חרמה. מול אויב אחר נסוג העם ואינו נלחם. משנוכח, שבדרכים דיפלומטיות לא ישיג את מטרותיו נמנע מעימות צבאי. ועוד מלחמה מצויה בפרשתנו. זו מלחמה יזומה, כמעט מלחמת "יש ברירה", נגד אויב רב עצמה. מלחמה, שהסתיימה בכיבוש ארצו ובניצחון ישראלי מוחץ.

התרחשויות אלו, הכלולות בחלקה השני של פרשת "חוקת", מבשרות את השינוי, העומד לחול בחיי העם; את יציאתו מן הבידוד הכפוי במדבר ותחילתם של המגעים – המדיניים והצבאיים – עם עמי הסביבה. אנו צופים בראשיתו של המסע לעבר ארץ הייעוד, כנען. אכן, זו היתה גם השעה, שנבחרה להנחת היסודות הרעיוניים למדיניות חוץ ישראלית, במסגרת להתנהגותו בעתיד, לכשתקום המדינה העברית בארץ ישראל. כך יישמו בני ישראל כבר במגעיהם הראשונים עם האומות כמה מעקרונות הברזל של "המדיניות האלוקית".

המגע הראשון התקיים עם האדומיים. מחנה ישראל התקרב לגבול ארץ זו. שליחי משה השמיעו באוזני מלך אדום את הבקשה הבאה:

"כה אמר אחיך ישראל, אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו... והנה אנחנו בקדש, עיר קצה גבולך. נעברה נא בארצך" (במדבר כ, יד-יז).

הבקשה נתקלה בסירוב מוחלט. אִזכור תלאות בני ישראל במצרים ובמדבר (שם, טו-טז), לא עשו כל רושם, ולא ריככו את לבו של המלך. דוגמא ראשונה לאדישות העולם לסבל יהודי. גם ההבטחות החגיגיות "לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר, דרך המלך נלך, לא נטה ימין ושמאל..."(שם, יז) – הבטחות, הבאות למנוע כל נזק אפשרי, לא העניקו את רישיון המעבר המיוחל.

התשובה היתה שלילית ותקיפה:

"לא תעבר בי, פן בחרב אצא לקראתך" (שם, יח). וכדי להעניק תוקף מרשים לסירוב המתרברב, יצא מלך אדום לקראת ישראל "בעם כבד וביד חזקה" (שם, כ).

ועם ישראל – נסוג. וויתר על רצון המעבר.

מדוע נסוג? האם פחד מפני עימות צבאי? שמא חשש, שחייליו אינם אמיצים דיים?

לאו דווקא.

באותה פרשה (כא, א-ג), אנו קוראים, כיצד הכה צבא ישראל את הכנעני מלך ערד, שהעז לתקוף ואף שבה ממנו שבי:

"וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה" (שם, ג).

ובכן, לא חוסר אומץ לב והעדר עוז רוח היו הסיבות לנסיגה מגבול אדום.

זאת ועוד, בקשת מעבר דומה הופנתה לאחר זמן גם למושלה של ארץ אחרת. שם, בניגוד ל"מקרה אדום", גרר הסירוב התקיף מלחמה:

"ולא נתן סיחן את ישראל עבר בגבלו, ויאסף סיחן את כל עמו ויצא לקראת ישראל המדברה ויבא יהצה וילחם בישראל" (שם, כג).

תוצאות העימות הצבאי היו:

"ויכהו ישראל לפי חרב, ויירש את ארצו מארנן עד יבק עד בני עמון, כי עז גבול בני עמון" (שם, כד).

והשאלה המתעוררת מאליה היא:

מה ההבדל?

מדוע לא לחם ישראל באדום, בעוד את ארץ האמורי כבש? מה היו השיקולים, שהנחו את בני ישראל בכל אחד מן המקרים?

אכן, שיקולים כבדי משקל. אסור להן למלחמותיו של עם ישראל, שיתנהלו בהתאם "למקובל" במשפחת האדם. עקרון יסוד, שהוצב בתחילת הדרך – עוד בטרם הכניסה לכנען, אומר:

אסור לפגוע בריבונותו של עם על מולדתו, שבה הוא יושב בזכות. או כפי שניסח הרמב"ן עקרון זה:

"כי השם יקצוף על הגוזל מהם נחלה, שהנחילם הוא יתברך, כאשר יקצוף על הגוזל מישראל הארץ אחרי שינחילנה להם" (בפירוש על דברים ב, ה).

על כן, נסוג עם ישראל מגבולו של אדום, שכן אדום במולדתו יושב. אזהרה אלוקית תקיפה אסרה כל התגרות בם:

"אל תתגרו בם, כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל, כי ירשה לעשו נתתי..." (דברים ב, ה). ו"אין ראוי לגזול מעשיו את אשר הורישם האלוקים" (רמב"ן שם).

משום כך, למרות סירובו הגס של אדום להעניק זכות מעבר, אף כי נקט צעד עוין ומרושע כלפי עם ישראל, אין זה עילה למלחמה. אין הדבר מצדיק פגיעה מצידנו בריבונותו על ארצו.

שונה היה מעמדה של ממלכת האמורי. ארץ זו כלולה בגבולות ההבטחה לעתיד. היא ניתנה בשעתו למואבים. אולם, האמורים גירשום. היא איננה שייכת, אפוא, לאמורים. ולכן, אף כי בשלב ראשון ביקש משה רק לעבור בה, כדי להגיע לעבר הירדן מערבה, לכובשה וליישבה, גרר הסירוב את כיבוש ארצו בציוויו של האלוקים (עיין דברים ב,לא). ומעניין, תנופת כיבוש ארץ סיחון נעצרה בבת אחת בגבול בני עמון, "כי עז גבול בני עמון" (במדבר כא, כד).

מהו עוזו וחוזקו של גבול זה? רש"י (בשם המדרש) מאיר את עינינו: "התראתו של הקב"ה, שאמר להם (דברים ב) אל תצורם".

הנה שוב, בני עמון יושבים בנחלתם, והפגיעה בהם אסורה.

חשוב היה, שעם ישראל ילמד שיעור זה מיד עם תחילת כיבושיו. חשוב היה, שידע כבר בצעדיו הראשונים בג'ונגל היחסים הבינלאומיים, שלא הכוח מצד עצמו, לא העוצמה הצבאית, גם לא החיפוש אחר "מרחב מחיה" מהווים עילה למלחמה והצדקה לכיבוש. כל מוסרו כעם החי בארצו – ביחסיו עם שכניו ועם עצמו – יהיה שונה, אם תחדור אמת זו לתודעתו וללבו. הנסיגות הללו מגבולות אסורים ילמדוהו ויזכירוהו, שאין הוא עומד לכבוש את ארץ כנען כי אם לשחררה. כי כשם שהר שעיר ירושה הוא לעשיו, ומן היבוק צפונה ארצו של עמון, כך ארץ ישראל שלו היא:

עתיד אני ליתנה לכם ירושת עולם. שמא תאמרו: אין לך ליתן לנו אלא משל אחר? (פירוש: מדוע אתה מנחיל לנו ארץ, בה יושבים כבר הכנענים? אין ברשותך ארץ אחרת?) הלא משלכם היא! והיא אינה אלא חלקו של שם (בנו של נח) ואתם בניו של שם, והם (הכנענים) אינם אלא בני חם. ומה טיבם בתוכה? אלא שהיו שומרי המקום עד שתבואו" (מדרש).

ועל כן, כל עוד שהבנה זו חיה בלב בעם, לא תשחית המלחמה את מוסרו. לא תהפוך אותו לעוד כוח כובש, העולה על במת ההיסטוריה, שניצחונותיו עלולים לשבש עליו את דעתו ולהביאו לשאוף להרחיב גבולות, להקים אימפריה ולהדביר עמים תחתיו.

כשנסוג עם ישראל, בפרשה זו, מגבול אדום, המחיש במעשה זה את האמונה ש"בהנחל עליון גוים, בהפרידו בני אדם, יצב גבלת עמים למספר בני ישראל" (דברים לב, ח). אמונה, שהאלוקים העניק לכל עם את מדינתו, וגבולותיה קדושים. זו היא "אקולוגיה מקראית היסטורית", המביעה את הרצון האלוקי, שכל עם ישב בגבולות ארצו, יפתח את תרבותו (על בסיס שבע מצוות בני נח), כחלק ממסגרת כוללת, החייבת להקיף את האנושות כולה. כל פגיעה באקולוגיה זו מפירה את האיזון בין העמים וגורמת לאנדרלמוסיה (מהר"ל – נצח ישראל). עם ישראל הוזהר, אפוא, בכל התוקף, לא להשתתף "במשחק" המלחמה האנושי הזה. הוא הוזהר בתחילת דרכו, בעת המפגש הראשון עם אומה אויבת.