הרגע ההוא היה רגע נורא. רגע, אלים ומהמם. זהו הרגע בו בלעה האדמה את קורח ואת עדתו. קרא את הפסוקים בתורה, המתארים את האירוע המסעיר הזה, כדי שתתרשם. נסה גם לחוש מה הרגישו בני ישראל שצפו במחזה האימים:

"... ותבקע האדמה אשר תחתיהם".

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל".

"וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ". (במדבר טז, לא-לד).

זו היתה התרחשות דרמטית לכל הדעות. היא הטביעה את רושמה העמוק בלב העם כולו. ואם לא די בהלם האדמה הפותחת את פיה, נוספה להם, מיד לאחר מכן, גם מכת האש:

"ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת" (שם ל"ה).

אכן, המהומה היתה גדולה. כמו רעידת אדמה בלב איזור צפוף אוכלוסין. ועכשיו, בחלוף המהומה, כשהשתרר שקט של בית קברות, ניסו בני ישראל לעכל את אשר חוו זה עתה. המעבר היה חד ופתאומי. שעה קודם לכן עוד געשה מערבולת יצרים אדירה, שסחפה לתוכה רבים מבית ישראל, כסערת טייפון בים הגדול. מחנה ישראל כולו היה כמרקחה עקב המחלוקת הקשה שהוביל קורח נגד הנהגתם של משה ואהרן. קולות המרי הנרגשים נשמעו בכל פינה. ניסיונות הפיוס של משה נדחו בחוצפה. וכל העם, המתבונן במתרחש, חיכה לראות כיצד ייפול דבר ובמה יסתיים קרב איתנים זה.

ועתה – הכל נגמר.

העם כולו עמד המום בתוך הדממה המעיקה הזאת. עמד והתבונן, בעיניים קרועות, בפיסת הקרקע הריקה שאך לפני דקות אחדות עוד המתה מבני משפחת קורח ומכל הנלווים עליהם. ועתה, כולם נעלמו בתוכה בלא להשאיר שריד ופליט, משל לא היו כאן מעולם.

כאמור, רושמו של האירוע הקשה על נפש העם, היה עז. אך עצם ההתרחשויות האכזרית, הטרידה את המפרשים:

"הלא כמו זר נחשבו! איה הרחמנות הרבה אשר למשה העומד בפרץ תמיד להשיב חימה. ועתה, לא די שלא ביקש רחמים, כי אם אדרבא נהפך לאויב?" (פירוש האלשיך).

או, בלשונו המפורטת יותר של מפרש דגול וקדום אחר:

"אבל יש לשאול ולתמוה תימה גדול בעניין פרשה זאת... משה שהיה רועה נאמן שהתפלל על ישראל כמה פעמים על כמה עבירות שעשו כעניין מעשה העגל וחטא המרגלים וזולתם, איך לא התפלל עליהם בכאן ואיך לא היה מחזיר אותן למוטב? והרי התשובה עולה על הכל ואין לך עבירה בכל התורה כולה חמורה שבחמורות שלא תהא לה תקנה בתשובה! והלא ימינו פשוטה לקבל שבים, אפילו אל המורדים והפושעים בו. ואם היו מסופקים בדברי משה והיתה מחשבתם בו שהיה מחלק מנויי המעלות והשררות כרצונו ולא מאת ה' יתעלה, היה אפשר למשה לתת להם אות שיאמינו בדבריו" (רבנו בחיי על הפרשה).

אכן, לכאורה, היתה כאן סטיית תקן מהתנהגותו הקבועה של משה. מה קרה כאן שגם הוא, אוהב ישראל הגדול, דרש במלוא החומרה, את מיצוי הדין במקרה זה ("אל תפן אל מנחתם" שם, טו)? עונש חמור הכלול בכתובים הבאים:

"ויאמר משה... ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' " (שם, כח-ל).

מה כאן, בחטא קורח ועדתו, חמור יותר מאשר בחטא העגל או בחטא המרגלים? מדוע בשני החטאים האחרים התייצב משה במלוא לבו הרחום והאוהב לצד עם ישראל וביקש מאת הבורא על נפש העם. ואילו כאן – תקיפות שכזאת! כלום דרש חלילה יותר בכבוד עצמו מאשר בכבודו של האלוקים?! הרי זה פשוט לא יתכן! מלבד זאת "מדוע לא נתן להם אות?" מדוע לא שכנע אותם בדרכי השכנוע המקובלות בחברה האנושית שהאמת לצידו.

תשובת גדולי ההגות חושפת, בתשובה שהיא מעניקה לשאלה מטרידה זו, את הבעיה בפניה עמד משה. אגב, אנו לומדים משהו על מהות ההנהגה בעם ישראל:

"אמנם, חולי בכפירת קורח ועדתו בנבואת משה רבנו עליו השלום ובתורה מן השמים נזרק בקורח והיה מתחיל להתפשט בישראל, כאשר דבק בר"ן (250) אנשים. ששאלו על ציצית שכולה תכלת ובית מלא ספרים. והיה הולך ומפתה ומקהיל את כל העדה. ואם היה מתפשט אל כל ישראל היתה כליה בכולם, חס וחלילה. והיה העולם חוזר לתוהו ובוהו. והנה, אם קורח נשאר חי לא יבצר מהתפשט נגע צרעת כפירתו בהם" (רבי משה אלשיך).

אכן, זו הנקודה. היא טמונה למעשה בדברי משה עצמו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם – לא ה' שלחני." שונה חטא זה מן החטאים הקודמים. חטא העגל וכמו גם חטא המרגלים היו חטאים נקודתיים. הם פגעו ברקמת אמונתו של עם ישראל בנקודה מסוימת, אך לא ערערו על עצם האמונה באלוקים או בתורתו, אפילו לא בעובדה שמשה הוא שליחו של האלוקים, הפועל מטעמו. על כן, קיווה משה שבסליחת האלוקים ובתשובת העם – יחזור מצבו הרוחני של העם לקדמותו. ואילו כאן, ביטא קורח במחלוקתו את הערעור על המהות עצמה, על הבסיס עליו נשענת התורה. זו האמונה במקורה האלוקי ובשליחותו האלוקית של משה רבנו. הוא לעג לפירוש המצוות שניתנו למשה בסיני ("הציצית חייבת בתכלת ומה יהיה הדין בבגד שכולו תכלת? חייב בציצית או לא? בית חייב במזוזה. בית מלא בפרשיות מן התורה, החייב גם הוא במזוזה?"). בכך גרם לזיוף בהתייחסות הנכונה לתורה. חטא מסוג כזה מחייב התייחסות שונה וחריגה. מילים והרצאות לא ירפאו אותו. הוא זקוק לריפוי בהלם כדי שיגרום למהפך. מהפך, העשוי להשיב את העם בתשובה מן החטא שיצרה התעמולה.

הזכויות על טכניקות התעמולה בהן נקט קורח שמורות בדורנו בידי הקופירייטרים למיניהם במשרדי הפרסום השונים. אלו, כפי שאנו יודעים ומרגישים, מסוגלים למכור לאדם, הכל בכל מכל. רק תנסח נכון את הג'ינגל, החייב להתאים לרובד הרגשי הנמוך ביותר של הנפש, וזכית לעוד קונים פוטנציאליים רבים. קורח ניצל את שיטות התעמולה המקובלות היום בממכר נעלים עבור לסירות מפרש ועד לבחירת ראש ממשלה. שיטות, שכמעט ואי אפשר לעמוד מולן. קורח אכן הצליח. בנאומיו הפומביים במדבר גרם לשינוי ערכים עמוק בדעת חלק מן הקהל. זאת, למרות שדבריו כלל לא היו מבוססים על המציאות האמיתית כי אם יותר על הפרשנות המסולפת שלה.

אכן, כוחה של תעמולה ושל ההסתה הוא עצום. הסיסמאות שלה זוחלות לאיטן אל לבו של האדם בצורה עקיפה עד כי הוא כלל לא חש שדעותיו משתנות. הן מערפלות לאט לאט את הכרתו. תוך זמן קצר הוא כבר מאמין בדברים ששתלו בו, ואין הוא מסוגל עוד להבחין בין דעותיו המקוריות לבין מה שקנה מתועמלן זה או אחר. על כן, אין כל סיבה שבעולם שתחייב אותו לחזור בו מהשקפותיו החדשות (במיוחד, אם הן אנטי ממסדיות. כי מי אינו אוהב להשמיץ את מנהיגיו?!). רק זעזוע נגדי, דרמטי ומוחץ עשי לחולל את המפנה. רק מכת מחץ אדירה בכוחה לעצור את הסחף בדעת הקהל.

זו הסכנה בפניה עמד עם ישראל, שעה שקורח הטיף לכפירה בשליחותם האלוקית של משה ואהרן. תגובת הנגד חייבת לשכנע ולחולל את השינוי מעבר לכל המילים והמנגינות. מעבר לכל שכנוע מוכר. רק אז יפעל את פעולתו הברוכה והמבריאה. הצלת רוחו של העם דרשה זאת. ומה שקרה בפועל – אדמה בולעת קורח – היה קרבן קטן לעומת החורבן הגדול שעלולים היו אלה להמיט על העם – עד עולם. על כף המאזנים עמדה האמת האלוקית עצמה ולא מעמדם האישי של משה ואהרון.

העם, ההמום למראה המתרחש, עבר זעזוע טראומטי לא קטן. זעזוע ששחרר אותו בבת אחת מקסמי תעמולתו של קורח ומכישופי סיסמאותיו. מכת המחץ האלוקית ריפאה אותם בבת אחת. היא לימדה אותם עד כמה מסוכנת היא התעמולה, המשתיקה את כוחות ההיגיון ומעלה מעל פני השטח את האינסטינקטים הרוחשים בתת המודע שלו.

משום כך גם נאמר לעם במפורש על ידי משה, רגעים ספורים לפני שהאדמה פצתה את פיה: "הבדלו מתוך העדה הזאת". כדי להינצל ממוות לא היו חייבים להזהיר את העם. באפשרותו של האלוקים, הכל יכול, להביא את המוות על האחד ולמנוע אותו מן השני העומד לידו, כפי שהיה במכת בכורות במצרים. אולם, דרישת ה"הבדלו" שהשמיע משה, מטרתה שונה. הבדלו רוחנית, אומר הפרשן הדגול רבנו בחיי, הבדלו רוחנית ואל תעמדו במחיצת אלו שכבר מילאו את האוויר כולו בכפירתם. זהו חיידק מדבק. זה חיידק טורף...

רגע מסעיר בחיי האומה, בעת הנדודים במדבר. ניתוח קשה שהציל אותו מן הבגידה בשליחות האלוקית. כלומר, מן ההיעלמות ב"חור השחור" של ההיסטוריה שבלעה כל כך הרבה עמים במשך הדורות...