השבוע משליכה הפרשה חבל אל האדם הטובע... בבגדיו. השבוע מנסה היא להזכיר לו – בשיטה מקורית משלה – מספר אמיתות שנשחקו בעת המאבק היום יומי על הקיום ועל ההישרדות. היא מבקשת ממנו לזכור מדוע הוא בכלל לובש בגדים, ומה הבושה הטמונה בעצם המושג "לבוש" (לבוש – בוש).

ואלה הם דבריה:

"ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת. ...וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו..." (במדבר טו, לח-מ).

זה הפריט האחד והיחיד במלתחתנו שהתורה קובעת את צורתו. אין הוא פריט הנחוץ לנו במיוחד. חוטים מוזרים אלה גם אינם אופנתיים כלל ועיקר. מבחינת הביגוד, אנו בהחלט יכולים בלעדיהם. אולם, עיון מדוקדק מגלה שתפקידם מצוי במישור שונה לחלוטין. דומים הם לקשר שאנו עושים במטפחתנו, כשברצוננו לא לשכוח פגישה המזומנת לנו בשעה מסוימת, או לזכור היכן הנחנו את המפתח לדירה, או סתם להזכיר לנו שעלינו לזכור משהו. זה גם תפקיד הציצית וזה ייחודה. אבל, מה בדיוק ברצונם להזכיר לנו?

בטרם נענה על שאלה זו, לפני שנחדור אל לוז הנושא, נשים לב שבציצית קיים גם אלמנט ההצלה. כך הבנו מצווה זו חכמי המדרש:

"לכך נאמר: 'למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי'. משל לאחד שהיה מושלך לתוך המים. הושיט לו הקברניט את החבל. אמר לו: 'תפוש החבל הזה בידך ואל תניחהו. שאם תניחהו אין לך חיים'. אף כאן אמר להם הקב"ה לישראל: 'כל זמן שאתם מדובקין במצוות נאמר עליכם ואתם הדבקין בה'". (מדרש תנחומא בפרשה זו).

כלומר, תפקידו של "חבל" הציצית הוא למשוך אתכם ממצולות "ים" כלשהו – אל קיום מצוות. וזו השאלה: כיצד? כמו כן, מהו הזיכרון היוצר הצלה כשהוא שזור דווקא בכנף בגדנו?

כדי להבין מצווה זו עלינו לדון במהות הלבוש והבגד במקרא. כך אנו מגיעים אל הבגד הראשון בעולם. נתבונן באילו תנאים הוא ניתן לאדם. זהו עיון, המשיב אותנו, במנהרת הזמן, אל חטאם של אדם וחוה.

שם, ברגע הנפילה והמרד בצוו האלוקי, אנו פוגשים לראשונה... בבגד. לאחר החטא, החרטה והזעזוע הנפשי, שבאו בעקבותיו, חש לפתע הזוג הראשון, ברגש הבושה הכובש את לבו, פתאום, הם בושים במערומיהם. עד כי האלוקים עצמו התקין להם כותנות עור (עיין שם, בראשית ב).

הסיפור מוכר לנו היטב. אולם, מה משמעותו? מה קורה? מה השתנה בעקבות החטא?

כך פירשו גדולי ההגות היהודית את השינוי שהתחולל בנפשו של האדם וביקום כולו. אנו נביא בקיצור נמרץ את תמצית דבריהם.

החטא היה מהפך טוטאלי ושינוי מהותי באופיו ובמבנה נפשו של האדם. לפני החטא, לא שלטו בו כוחות הרע וההרס. הפיתוי ניצב מחוצה לו והיה מסומל בנחש, כגורם חיצוני. האכילה מעץ הדעת מסמלת את החדרת הרע אל תוך לבו של האדם. זירת ההתמודדות בין הטוב והרע, המוסרי והמופקר, האמת והשקר, השתנתה תכלית השינוי. אבדה לו לאדם תמימות הילד ממנה נהנה עד אותו רגע. זו התמימות הספונטאנית והטהורה, שאנו כה אוהבים אצל ילדים קטנים. התמימות המבורכת העושה את מעשיה בפשטות טבעית שכזאת, בלא סיבוכי נפש ועכבות מיותרים, כמקובל בעולם המבוגרים שלנו.

אולם, אדם וחוה גירשו את עצמם מגן עדן זה. עתה, לאחר החטא, התעוררה לראשונה בלבם – התשוקה. מעתה, התבוננו איש אל רעהו דרך משקפי התאווה. כל אחד ראה בזולתו אובייקט לסיפוק התשוקה המינית. הפונקציות הטבעיות כרוכות מעתה בחטא. על כן, בושו במה שעוללו לעצמם. התביישו זה מזו. וחולשה זו הביאה אותם אל הצורך לכסות את מערומיהם.

הלבוש, אם כן, בושה הוא לאדם. הבגד, אות הוא לבגידתו בישותו הרוחנית, האמיתית.

אך, כפי שקרה במקרים רבים בהיסטוריה, גם במקרה זה נשכחה במשך הזמן מהות הדברים. הכורח של הבגד שגרם החטא הפך לפולחן ולנושא הערצה מצד עצמו. אזיקי הלבוש המכסים את חרפת חולשתנו המוסרית, היו לצמידי זהב, אותם אנו מציגים לראווה. אנו מתהדרים בלבוש, מבלי לזכור את מקורו. כך אבדה משמעותו המקראית. ואם לא די בכך, הרי נרתם הבגד עצמו אל מרכבת החומריות, המדהירה אותנו אל קץ הציביליזציה.

זו מטרת הציצית. דווקא משום שחוטים אלה מיותרים בבגדינו, משמשים הם לנו כאות, כתזכורת, לאמיתות מסוימות שחשוב לזכרם, יום יום ושעה שעה, כדי להרחיק מן הימים והשעות, את חלודת השגרה.

ההתבוננות התמידית בציצית מפעילה את הזיכרון ואת התודעה. התבוננות זו בכוחה להחיות בלבנו, בצורה מוחשית ביותר, את סיפור הבגד הראשון. זיכרון זה ימתן את מרוצינו המטורף אחר ההישגיות החומרית, המכלה את הנפש ואת הבשר. בנטילה היומית של הציצית בידיים, במראה העיניים התמידי של חוטים שזורים אלו ("וראיתם אותו"), אנו נזכרים בחולשתנו הכבולה בבגדינו. כך מסוגל זיכרון מתמשך זה לבלום ולאזן את התשוקה הבלתי מבוקרת – אם כל חטאת ופשע. מעתה, מובן הדימוי של חז"ל המדמים את הציצית לחבל הצלה הנזרק לאדם הטובע בים. אין יפה מדימוי זה. האדם הנסחף על ידי גלי ים החומרנות והחטא, מזכיר לו חבל הציצית שנזרק לו ממרום, שקיימת מציאות אחרת בתוככי לבו. שקיים עולם רוחני, המסוגל להתמודד בכניעה הטוטאלית שלנו לכוחות הטבע החומריים הרודים בנו. הציצית מושכת אותנו בציציות ראשנו מתוך מערבולת החיים האינסטינקטיבית, הבנויה על "קח ותן", על גירוי ותגובה, המאיימת לבלוע אותנו כליל. היא מעניקה לנו את תחושת החרות מכוחות אלו, וממילא את יכולת העמידה מול גליהם השוצפים.