לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בהעלותך(במדבר ח-יב)

גם עונש גם שכר

שבעה ימים היתה מרים, אחות משה, מצורעת כשלג. שבעת ימים נודתה והורחקה אישה דגולה זו מתוככי מחנה ישראל, עד חלוף צרעתה. זהו הסיפור העגום בו מסתיימת פרשתנו. סיפור, לו היא מקדישה שבעה עשר פסוקים שלמים (במדבר יב, א-טז) – ללמדך על חשיבות הסיפור וערכו המתמשך והנצחי.

אכן, חשיבותו של זה זכתה לעדיפות על פני פרשיות אחרות במקרא. התורה מטילה עלינו את חובת הזכירה המתמדת שלה. זכירה, שהפכה למצווה:

"זכור את אשר עשה ה' למרים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כד, ט).

יום יום, לדעת רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), אנו חייבים להעלות סיפור זה על נס. מדי יום עלינו להגות בו. להציבו לנגד עינינו על כן זיכרוננו. להתבונן בו ללא הרף, כדי שנפיק ממנו את מירב התועלת בחיי היום יום שלנו.

מה אירע שם? מה קרה למרים? הבה ונקרא:

"ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח... ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר... ויאמר (ה') : שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם... במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה... פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות... ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה. ויחר אף ה' בם וילך. ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת... ויאמר ה'... תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף. ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים".

היה זה רגע קשה בחיי גדולי האומה. מרים, האחות הנאמנה והמסורה, שבזכותה נולד משה, והיא זו שציפתה ליד היאור (כשמשה היה נתון בתיבה) עד כי ניצל על ידי בת פרעה – מדברת עתה, לכאורה, סרה באחיה. ברור לנו, מעל לכל ספק, שאין מדובר כאן, חלילה, בפן הנחות, הזול והגס של חטא לשון הרע, השולט בנו. מסקנה זו עולה מן העיון המדוקדק בפסוקים עצמם, ומפרשנות הפרשנים עליהם, אשר העמיקו חשוף את פשטם של כתובים.

ובכל זאת, משהו התחולל שם, והתורה מנצלת את האירוע המצער לצורך חינוכו של העם, לזעזעו וללמדו את הסכנות הנוראות הטמונות בחטאי הלשון.

חטאי הלשון שנואים על התורה עד כדי תיעוב. עשרות פעמים, בוואריאציות שונות, מזהירה היא את עם ישראל מפניהם. היא תובעת ממנו להימנע מלשון הרע, רכילות, הוצאת שם רע, שקר, ניבול פה, ושאר מוצאות הפה המכוערים. היא מלמדת אותנו את האמת הגדולה, שדיבורו של אדם מלמד על אופיו, כי הלשון היא ראי הנפש. על כן, על האדם לנקות את לשונו, כי חייב הוא לשמור על ניקיון נפשו. זו תשתית היהדות ואבן הראשה שלה. סיפור מרים ועונשה הכבד מוסיפים מימד דרמטי ומוחשי לתוצאות חטא זה. אולי תגרום זכירתו המתמדת לבלימת הפה ולסכירתו. אולי אנו נוריד מעט את פרופיל הרכילות האוחזת בנו בחזקה. אנו כותבים: "אולי", משום, שמלבד, בודדים בעם, שבוי כמעט כל אדם בכשפי הלשון. היא מושלת על כל מדינות תבל, ומקננת בליבות בני אנוש כולם. היא מחלת טרשת רוחנית נפוצה. וזאת, למרות שמוסכם על כל בן תרבות, שאין זה מוסרי והוגן להלך רכיל.

חכמי ישראל, לדורותיהם, שמרו על לשונם ושלטו על מוצאות פיהם (בדורנו, הצטיין בכך רבי ישראל מאיר הכהן מן העיירה ראדין, ליטא, הוא קרוי בפי העם בשם ה"חפץ חיים", על שם ספרו המפורסם המקיף על איסור לשון הרע על כל צדדיו. השם נלקח מן הפסוק: "מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה".). אכן, הם התבוננו יום יום, כמצווה, בפרשה זו, התבוננו בה בהתבוננות מעמיקה ומתמדת שחיזקה את יכולת עמידתם בפני פיתויי הרכילות. נוסף על כך, פתח בפניהם העיון הבלתי פוסק בפרשה, שערי הבנה חדשים, שחשפו משמעויות אין סוף הטמונות בסיפורה של מרים. לא רק משמעויות המבהירות את המושג לשון הרע לעמקו, ואשר בקריאה שטחית ומהירה נעלמות הן מעיני הקורא, כי אם, גם משמעויות מרתקות בנבכי יחס ההשגחה העליונה כלפי האדם החוטא.

נעקוב אחר אחד המתבוננים המעמיקים בדורנו ונבדוק, מה העלה בעיונו:

"ויש לומר כי חיוב זה של זכירת מעשה מרים אינו לענין לשון הרע בלבד, אלא לכל תורת בין אדם לחברו שאנו למדין מפרשת מרים. כתוב: "ותסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד האסף מרים וכו'..." מצד אחד היה בהסגרה של מרים עונש ובזיון גדול, שכן נתקיים בה המקרא: "בדד ישב", ומהאי טעמא מצורע חשוב כמת. ומאידך גיסא, נתכבדה בכבוד גדול ועל עניין זה נאמר: "באשר משפטו (של האלוקים) שם פעלו" (שיחות מוסר, לרבי חיים שמואלביץ זצ"ל).

הוגה דעות גדול זה, כיוון את זרקורי התעניינותו דווקא אל העונש שהוטל על מרים. ממנו למד הלכה מעמיקה בתורת יחסי אנוש בכלל.

הבה ננסה להבין את דבריו. מרים נענשה. והנה, למרבה הפלא קיבלה בו זמנית גם שכר וגם כבוד. הפסוק "באשר משפטו שם פעלו", מבטא את אפיו של המשפט האלוקי, כפי שניסח זאת רש"י בהסברו למילים אלו: "במקום שדנים את האדם, מזכירים את פועל צדקותיו". פירוש הדבר, שתכונת המשפט האלוקי מחייבת שקלול מאוזן של האדם הנידון. כלומר, בעת הדיון במעשה הרע שעשה נלקחים בחשבון כל מעשיו, תולדות חייו, הרקע עליו גדל והמציאות החברתית בה עוצבה אישיותו. דין אמת מחייב, בעת בדיקת מצבו המוסרי של האדם, להתחשב בכל הנתונים שהזכרנו זה עתה. האישיות השלימה עומדת למשפט, ולא המעשה הרע, הבודד. ועל כן, מכוח מבט מושלם זה, שהיא נחלתו של האלוקי בלבד, מגלם האלוקים בעונש עצמו גם את השכר.

בגלל לשון הרע סבלה מרים צרעת, ונידונה להסגר שבעת ימים מחוץ למחנה. אך העונש גם גרם לה עונג ושמחה:

"והעם לא נסע": זה הכבוד חלק לה המקום (האלוקים), בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור שנאמר (שמות ב) "ותצב אחותו מרחוק" (רש"י על פי התלמיד).

במקום בידודה חשה מרים גם בכבוד שמעניק לה האלוקים לעיני העם כולו. וכשם שהיא חיכתה לאחיה (בגללו נענשה עתה) ליד היאור, יחכה עתה כל עם ישראל בסבלנות עד לצאתה מן ההסגר. העם – לא ימשיך במסעיו.

גישה אלוקית זו כלפי האדם ומעשיו, עוברת כחוט השני בדפי התנ"ך כולו ולא כאן המקום להאריך בנושא. גישה זו אינה מבטאת את רחמי האלוקים דווקא, כי אם, כאמור, את האמת המוחלטת, את מאזני הצדק – באיזונם המלא. היא מלמדת, שאין להפריד בין מעשי האדם השונים ולדונם כל אחד בפני עצמו. הפרדה שכזו תפגע באמת, תעוות את המציאות ותביע עליו הערכה לא נכונה.

ואם כי יכולת הענשה, על פי גישה זו (כלומר, לכלול במעשה אחד גם עונש וגם שכר), מסורה בלעדית לאלוקים ונמנעת היא משופט בשר ודם – הרי חובת ההסתכלות הכוללת על זולתנו הינה חובה המוטלת על כל אחד מאתנו. היא נלמדת בפרשתנו מהתנהגות האלוקים אותה אנו מצווים לחקות ולאמץ אל לבבנו. בה, בהסתכלות שלימה וכוללת זו, המפתח לאפשרות שננצח את התשוקה שלנו להלך רכיל ולספר לשון הרע. באמצעות גישה זו אנו מסוגלים לפתוח דף חדש, איכותי יותר, ביחסינו עם זולתנו. כפי שהיטיב לבטא זאת התנא יהושע בן פרחיה בפרקי אבות (פרק א'):

"והוה דן את כל האדם לכף זכות".

לא נאמר כאן תדון כל אדם לכף זכות. קשה הדבר, ואולי גם בלתי אפשרי. אולם, התנא יהושע בן פרחיה דקדק בדבריו והורה לנו את הדרך: דון את כל האדם! חשוב בשעה שאתה דן אותו על המכלול, על כולו! אז – תוכל לדונו לכף זכות! כשאנו, למשל, כועסים על זולתנו, כאשר אנו מתריעים על מגרעותיו, אנו מתעלמים באותה שעה ממעלותיו וממעשיו הטובים. התנא תובע מאיתנו, דווקא אז, באותו רגע, להיזכר בהם. כי כאשר כל אישיותו תעמוד לנגד עינינו, על הרע החינוכי שלה, על המאורעות הטובים והרעים שפקדו אותה במשך חייו, ועיצבו את התנהגותו, נוכל בנקל ללמד עליו זכות. אזי נמצא, ללא קושי, את הפשר וההסבר למעשים שכל כך הרגיזו אותנו, וגרמו לנו לחרוץ את דינו לחובה. אז גם נגלה שנוכל להבין אותו, ללמד עליו זכות ולסלוח לו ("הוא לא אשם! היתה לו ילדות קשה. מעולם לא ידע אהבת אם. אביו הכה אותו באכזריות. מה פלא שהוא כל כך אגרסיבי?!").

זאת אנו לומדים מפרשת בידודה של מרים מחוץ למחנה. האלוקים, בכך ששילב את השכר בעונש שהטיל עליה, לימדנו פרק חשוב בהתייחסות לבני אנוש. את החשיבות שבהתייחסות הכוללת כלפי האדם, בניגוד להתייחסות הנקודתית. גם הטענות והביקורת שהשמיעה מרים נגד משה, היו נעלמות לו זכרה באותו רגע את עובדת נבואתו החריגה של אחיה, הגבוהה והרמה מכל שאר הנביאים ("לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידת ותמונת ה' יביט", שם ז–ח). או אז, לא היה קורה מה שקרה לה.

בימי הסגרה, גדלה נשמתה של הצדקת. אופיו המיוחד של העונש האלוקי המחנך, לימד אותה משהו חדש. ואנו, מצווים לקרוא בפרשה זו – יום-יום. למען תועיל הקריאה והשינון לשפר במעט את יחסינו אל הזולת, כרצון התורה ועל פי רוחה.

30/5/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) זאב גרוס, 25/5/2010 13:05

לתת למנהיגי המדינה ולרבנים מטעם עצמם לקרוא ולהבין מה פרוש" נצור לשוני מרע"יפנימו ואז ב"ה יבוא משיח,אמן.

(1) רותה דנינו, 31/5/2009 16:35

מאוד נהניתי ולהחכים ממאמר חשוב זה .

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub