בשנת תשל"ו נערך בפילדלפיה קונגרס, בו נטלו חלק הומניסטים מכל חלקי תבל. הכנס דן בדרכים לטיפוח יחסי ידידות ואחווה בין עמים.

הנציג הישראלי – ד"ר אהרן משה רבינוביץ – מן הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית – הרצה בקונגרס על מצוות היובל. הוא הציגה כנקודת מוצא לכינון צדק סוציאלי בעולם, וכאמצעי לשמירת חרות הפרט.

הרצאתו קצרה תשואות. הכל לחצו את ידיו, תוך הסכמה לדבריו. במיוחד הפתיע הנציג המצרי, הסופר מוחמד עלי נאשף, אשר קם לעיני כל הנאספים, לחץ את ידי המרצה הישראלי (היה זה למעלה משנה לפני ביקורו של סאדאת בירושלים) ואמר:

"ידעתי יפה שהעם בישראל הוא עם נאור ותרבותי, שההומניזם הוא נר לרגליו. אין לי כל ספק, שמשטר ליברלי שולט במדינת ישראל, וכי פוליטיקאים מבין שונאיכם מנסים להשמיץ אתכם, ולהשחיר את פניכם בתעמולה אנטי ישראלית, הרוויה שנאה ואיבת אדם" (ידיעות אחרונות, י"ח תמוז תשל"ו 16.7.76).

ממה התלהב מוחמד עלי נאשף? מה טמון במצוות היובל, אשר קסמה למתקני חברה רבים? מה מצא בה למשל זאב ז'בוטינסקי, המגדירה כ"תנופה נועזת להפליא של מחשבה רפורמטורית"... כ"התשובה התנ"כית האדירה, העל האנושית בכל התפיסות הסוציאליות שידועות בכלל בתולדות המחשבה האנושית"?

בפרשה זו, נפרשת לעינינו יריעת מצווה זו בכל היקפה. נצטט מפסוקיה:

"וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו ..."

"יובל היא שנת החמישים... לא תזרעו ולא תקצרו את ספיחיה..."

"בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחזתו..." (ויקרא כה, י-יג).

אלה הם חלק מפסוקי המקרא בנדון. כדי לחוש את המקופל בהם – נפליג אל העבר, ונבדוק כיצד קוימה – כאשר קוימה – מצווה זו למעשה.

ובכן, לאחר כיבוש יהושע, חולקה הארץ על פי הגורל. כל שבט זכה לנחלתו (מלבד שבט לוי). לאחר מכן התפצלה נחלת השבט עצמו וחולקה בין ראשי בתי האב של כל שבט. וכל אחד מבני ישראל זכה לקרקע, לאדמה פרטית, שהיתה רכושו.

זהו לדעת הכל מצב מבורך, אידיאלי לפרט ולחברה:

"זו ההכרזה על הזכות הטבעית, שכל בן אדם זוכה לה עם לידתו, הזכות בה"א הידיעה של האדם, שהמהפכה הצרפתית שכחה להתקינה: זכות האדם לחלקת אדמה, יסוד הייצור והחיים בכלל" (ד"ר קורט סלומון "המשטר החברתי והכלכלי לפי התורה כיסוד השלום בארץ ובעולם").

אולם, יש להניח שמצב חלוקה ראשוני זה לא נשמר לאורך ימים. המציאות הכלכלית חזקה היא מכל תיאוריה על שוויון, על זכויות ועל צדק. היא דינמית בעצם טבעה. ההתפתחות היא חלק ממנה. בני ישראל, המתנחלים החדשים, החלו בוודאי גם לסחור בצד חיי החקלאות שפיתחו. אדמות נקנו ונמכרו. נחלות החליפו ידיים. ותוך שנים לא רבות נוצרה, ללא ספק, מפה חדשה של ארץ ישראל. מפה מנומרת באחוזות גדולות. ארץ, בה נחלות רחבות ידיים הפכו לרכושן הפרטי של יחידים. כשרון המעשה, היוזמה והזריזות של המעטים הפכה אותם לעילית כלכלית, שיצרה בו זמנית את הפער החברתי. כי לעומתם גדל בהתמדה ציבור חסרי הקרקע, שהאילוץ הכלכלי שינה את מצבם לחלוטין. יתכן שכשלון היבול בשנה מסוימת, או מחסור זמני במזומנים, גרם להם למצב בו נאלצו למכור את שדותיהם. ואולי אפילו מצאו את עצמם לאחר זמן מעבדים את שדותיהם שלהם, שאדונים חדשים להם. אך עובדה היא, שחיי הכלכלה התוססים ומלאי התהפוכות יצרו מעמד חדש של אזרחים. אזרחים, שעלולים היו לשקוע עד כדי מכירת עצמם לעבדות, כתיאור הפרשה עצמה (שם).

עד שנת החמישים...

עד כי בא היובל... עד כי נעצרו גלגלי הכלכלה החופשית, בבת אחת וביום אחד. לא במהפכות דמים, ולא בכוח הזרוע, כי אם בצו התורה הקבוע בחוקי מדינת התורה.

השופר ביום הכיפורים של שנת היובל תקע את תקיעת החופש והחרות, ואזיקי הארץ נשמטו מאליהם. כבלי הכלכלה הוסרו מעל "מדינת היובל" הקדומה, בבת אחת התפרקו האחוזות הגדולות:

"בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו" (שם). כל אדם שב אל נחלת אבותיו, לעבדה מחדש, הרכוש הבסיסי – האדמה – שבה להיות רכושו של בעליה האמיתיים. החובות בטלו כולם. העבדים, שבכורח התנאים שיעבדו את עצמם, זקפו מחדש את קומתם, נשמו מלוא הריאות חרות, ובדרכם הביתה זכו לברכתו החמימה של אדונם. כי:

"וקראתם דרור בארץ לכל יושביה... ושבתם איש אל משפחתו (שם).

"דרור" – מלה קטנה ומופלאה. מלה שאין לה אח ורע במקרא. משום שאין אח ורע לרגע "יובל" שכזה. לא במקרא ולא במציאות חיי האנושות עצמה.

כי דרור, להבדיל מחופש, מבטא את החופש המוחלט בלא שיעבוד כלשהו. חופש לכולם ולכל. "וקראתם דרור... לכל יושביה". אומר הפסוק – לכל אדם, לאדון ולעבד גם יחד, אך גם הארץ עצמה תזכה לדרור בשנה זו. שנה, בה לא יעובד השדה כלל:

"ויתכן, כי לשון "דרור" בכל מקום נקיות... שיהיו כל בעלי הארץ נקיים מעבדות ומכל שיעבוד בגופם ובארצותם" (רמב"ן שמות ל, כג).

החופש חייב להיות מלא ומושלם כמו הנקיות, אשר כתם אחד, ולו הזעיר ביותר, מבטל את עצם מהותה. נוטל ממנה את הזכות להיקרא בשם זה. כך חגג השוויון, שוויון האמת, את חגו הגדול. נמוגו המעמדות שהתפתחו במשך השנים, האיזון הכלכלי שהופר – הושב על כנו. איזה רגע נפלא ומשכר!

ומה אחר כך? בתום שנת השוויון, האחווה והחרות?

הכל התחיל מחדש. שוב נפתח הפתח למשק חפשי. מאבקי הכישרון והתושייה, ההתמודדות, החריצות והמעשה, יצאו שוב למרוץ מכשולים חדש עד... שנת החמישים הבאה.

זהו סיפורו של ה"יובל" היהודי, בקצרה.

אך, מה המפליא בו? למה סחפה ההתלהבות את באי הקונגרס בפילדלפיה?

אכן, עוד לפני הקונגרס האמור הצית חוק היובל את דמיונם של הוגים, שחיפשו תרופות לבעיות הכלכלה ולתחלואי החברה האנושית. ואין זה מפתיע שחזרו אל פרשה זו, פעם אחר פעם, בחיפוש אחר פתרון ראוי לשמו.

כי "אכן מניחה פרשה זו את הבסיס הנאות שאי אפשר שתתהווה ממנו פרולטריות. ואנו מעיזים לומר, שמשטר הרכוש המקורי התנ"כי היא שיטה מושלמת לשם המטרה העיקרית והיחידה כמעט, למנוע התהוות פרולטריון חסר רכוש: שיטת היובל רוצה לעשות ולהחזיק את כל האנשים בני חורין, בלתי תלויים בבעלי רכוש" (ד"ר קורט סלומון, שם).

או בלשונו של הנרי ג'ורג' (כלכלן ומתקן חברה אמריקאי, לא יהודי – 1897-1839), בספרו "משה המחוקק":

"נתגלה למשה שהגורם האמיתי לשעבוד ההמונים במצרים, הוא הוא הגורם לשעבוד ההמונים בכל מקום; בעלותם של מעטים על הקרקע, על אותה קרקע שממנה ועליה צריכה האומה כולה לחיות ולהתפרנס... ובראיית הנולד של פילוסוף ומדינאי, המחוקק לא לשעה אלא לדורות, ביקש משה למנוע תקלה זו... ועל ידי תורתו ומצוותיו ביקש לקדם את פני הרעה, אשר הפכה את התרבויות העתיקות למשטרי עריצות. זו הרעה אשר היתה הסיבה לנפילת רומא, אשר גרמה לשעבוד איכרים בפולניה ולעונייה של אירלנד...

משה דאג, בדרך זו (באמצעות מצוות היובל), למנוע גם את אפשרות המונופוליזציה".

על כן, אין להתפלא למקרה תגובת הצירים, שהשתתפו בקונגרס ההומניסטים הנ"ל. אמנם, אין אנו בקיאים ברזי הכלכלה. שפת סתרים זו זרה לנו. ועם זאת, ברור לנו, כי לו היינו בין הצירים באותו קונגרס, גם אנו היינו בין המריעים לשמע הרצאה זו. זאת, אנו אומרים בלא להתחשב באמונתנו הכלכלית, אם קפיטליסטית, אם סוציאליסטית.

לו היינו קפיטליסטים, היתה הרצאה זו פותחת לפנינו אפיקים חדשים. שכן, למרות השכנוע הפנימי שלנו באמיתות הנחות היסוד של הכלכלה החופשית, אנו חשים איתה אי נחת מסוים. אף כי מאמינים אנו בתחרות חופשית, בזכות להרוויח וליהנות מפרי העמל והרכוש שנצבר – אנו מכירים בבעיה המונחת בתשתית תפיסתנו הכלכלית.

אנו מרגישים היטב כיצד הזכות ה"מקודשת", הזכות השווה לכל להתחרות, להתמודד, להגיע ולהצליח, שווה מיום ליום פחות, דווקא עם הפעלת השיטה. כיון שהמוכשר והמצליח שהתעשר חוסם בעצם עשרו את אפשרות הפעולה והתחרות של השכבות, אשר נשארו מאחור. כך נוצרים הפערים. הזכות השווה לכל, לא יכולה לבוא לידי מישוש. ואם כן, רוב הבריות מקופחות. גרוע מזה, מנוצלות. הניצול מעורר את הקנאה, המרירות והשנאה. הפערים מעמיקים, והתסיסה גוברת, ומהפכות הדמים פורצות כתוצאה בלתי נמנעת מהשיטה הקפיטליסטית.

אמנם, פיתחנו מנגנוני הגנה לרוב. חקקנו חוקים סוציאליים כדי להיטיב את תנאי העובד. חידשנו את המושג "מדינת סעד". כך, אנו מגנים על השיטה, כלומר על העשירים. אך הזכות לכל לא הושבה בכך – לנחשלים.

זאת ועוד, לו הופענו בכנס כהומניסטים, היינו מחפשים גם אחר קורטוב אחווה אנושית. הלא לשם כך באנו לכנס זה. אמנם השקפת עולמנו, בעצם מהותה, לא יכולה לאפשר אותה. היא גורסת כי הפרט מעל לכל. הוא, הנאותיו והישגיו. אינדיבידואליזם בלעז. גם אם הוא מתחשב בזולת או במדינה, נובע הדבר מאינטרס אנוכי בלבד. אבל ההומניזם, המקנן בנו, תר בכל זאת אחר מעט שותפות גורל אנושי עם אחינו צאצאי אדם הראשון...

ועל כן, הרענו למרצה הישראלי. בדבריו על היובל גילינו את השיטה, כיצד לשמור גם על אמונתנו בדבר החרות הכלכלית של כל אחד מאתנו, וגם למנוע את התהוות הפערים, המובילים עד כדי מרירות ומהפכות דמים. באוזנינו שמענו, כיצד היובל יוצר מהפכה שקטה ומתמדת, המחנכת לשוויון ולאחווה, תוך שמירת זכות התחרות השווה לכל, המתחדשת פעם בחמישים שנה.

ההופעה כסוציאליסטים בכנס זה, הניבה אותן תוצאות. היובל היהודי הלהיב גם אותנו. הלא אנו לוחמים בלהט מהפכני לתיקון החברה במלכות האדם.

משום כך הכרזנו מלחמה על העושר והרכוש. הוא מקור הרע. כל אמצעי הייצור חייבים להיות בידי המדינה. כך נחסל את המעמדות. נסגור פערים, נעקור מן השורש את יצר רדיפת הבצע המושרשת בנו, ומדינת השוויון תיכון לעד.

ובכל זאת, באנו לכנס. למרות האידיאל היפה, אנו חשים כי חסר בו משהו. חיסלנו אמנם את מעמדות הממון והרכוש (ואיתם מיליונים של בני אנוש. עיין ערך קומוניזם), אך יצרנו את אצולת הפקידות הבירוקרטית, המנצלת, המושחתת, החיה משוחד ותלות האזרחים בה. תלות זו אינה נופלת מן התלות בעבר בפיאודל או בבעל ההון הבורגני. אמנם הרכוש כולו בידי המדינה, המפעלים אכן הולאמו, אך הרצון לעבוד פחת עד לנקודת האפס כמעט. היוזמה העצמית זקוקה כנראה לסממן התחרות. וכך השתלטה האדישות על האזרחים ורק בעזרת שוט הנוגש אנו מפעילים את מיליוני העבדים, לקראת "מחר סוציאליסטי טוב יותר".

מלבד זאת, הואיל ואנו גם הומניסטים, הרי מפריע לנו, שאידיאל השוויון שלנו בנוי כולו על שנאה. על שנאת המעמד המנוצל, שהורד לדרגת תת אדם ודמו הופקר, ושקדחת המלחמה בו משמשת כמלט יחידי לגיבוש העמלים.

מה חסר ברעיון שלנו הגורם לו שיכשל?

את התשובה לכך מצאנו בהרצאה על "היובל". הרי לך אמצעי כלכלי המחניק את המעמדות, אך לא פוגע באדם העומד מאחורי כל מעמד. חרות היצירה הכלכלית נשמרת, אולם הושם גבול ברור להון המנצל. ותקיעת שופר, פעם בחמישים שנה, כופה את האחווה והשוויון, בלא לשפוך אפילו טיפת דם אחת.

אכן, במצוות היובל טמונים גרעיני הפתרון לבעיות החברה האנושית. עקרונותיה העתיקים יכולים בהחלט לשמש בסיס לתכנית פעולה כלכלית, אפילו כלל עולמית, שתביא לחלוקה חדשה וצודקת יותר של משאבי תבל, כפי שציין המרצה הישראלי בקונגרס בפילדלפיה.

אולם, היישום ואפשרות הפעלת העקרונות האמורים, בין בצורתם המקורית, בין בהתאמה למציאות העולם היום, תלויים בפרט "קטן", אותו "שוכחים" משום מה, שעה שמעלים על נס מצווה זו. בלעדיו לא תיכון מלכות היובל בעולם.

פרט "קטן", המוזכר ברורות באחד מפסוקי המצווה: "והארץ לא תימכר לצמיתות, כי לי הארץ. גרים ותושבים אתם עמדי" (שם שם, כג).

"אל תרע עיניך בה – שאינך שלך" (רש"י)

שמים לב לתוספת? תוספת שהיא התבלין האידיאולוגי המונח ביסוד המצווה. תוספת זו משלבת את החרות הגמורה הניתנת לכל אחד מישראל, להפעיל כרצונו את אמצעי הייצור (האדמה) – עם שלילת הבעלות המוחלטת עליה: "כי לי הארץ". כלומר, מזיגה של סוציאליזם קיצוני וקפיטליזם ליברלי. דוגמא מקסימה של השכנת שלום בין הזאב והכבש.

כי כדי להגשים אוטופיה זו נחוצה דווקא השפה הדתית. דרושה הכרה איתנה, כי אכן כך הוא, כי אמנם שייכים הארץ והעולם לבוראם – האלוקים. אחרת, לא יסכים האדם לעולם להיפרד מרכושו, אותו צבר בעמל רב. לא יועיל צוו היובל, לא הטפות מתקני החברה. האדם ילחם בכל האמצעים כדי להגן על רכושו. ומעניין, דווקא מפרט "קטן" זה מתעלמים כל המתלהבים ממצוות היובל, למרות שבו, ורק בו תלויה הצלחת תכנית "הכלכלה היובלית" כולה.