במוצאי חג הפסח, בתחילת חולו של מועד, החלה הספירה הגדולה – הספירה קדימה.

כך נאמר עליה בתורה:

"וספרתם לכם ממחרת השבת... עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום" (ויקרא כג, טו-טז).

עיון בספרי ההלכה מעלה את המודל הבא: בתקופה שבין מוצאי יום ראשון של פסח (ט"ו בניסן) מקיימים מצווה זו של ספירת העומר – כפי שהיא קרויה. כל אדם מישראל מברך, אחר תפילת ערבית – ברכה על ספירה זו, ואומר בפיו ובקול רם את המספר ה"סידורי" של אותו יום.

לדוגמה: ביום הרביעי לספירה, יאמר אחרי הברכה: "היום ארבעה ימים לעומר". כשהימים "ייצרו" גם שבועות, יהיה הנוסח כדלהלן: "היום שלושה עשר יום שהם שבוע אחד וששה ימים לעומר". כך תמשך ספירה זו יום יום, עד ליום הארבעים ותשעה, כשימלאו שבעת השבועות.

זהו הצד הטכני, ההפעלה המעשית של המצווה, הנוהגת גם בימינו. אך, מהו המסר הרעיוני המסתתר מאחוריה?

העולה מן הפרשנות המקובלת לדורותיה הוא, שמדובר כאן בנקיטת עמדה ברורה כלפי המושג חירות, וכלפי משמעותה העמוקה של העצמאות המדינית, כפי שהתורה מבינה אותן.

בני ישראל יצאו ממצרים בפסח. לאחר מאות שנות סבל, שעבוד וגלות, נשמו מלוא הריאות חירות. ומיד, למחרת יום הגאולה, בעוד שכרון החופש מסחרר, מודיעים להם באמצעות מצווה זו: לאט לכם, רבותי. המטרה עדיין לא הושגה! טרם הגעתם אל המנוחה, ואל הנחלה. החופש שהושג, אינו סוף הדרך, כי אם תחילתה. הצעד הראשון הוא – המסד לבניין, ולא הבניין עצמו. עתה, אתם בדרך להר סיני. שם תקבלו עליכם את עול החוקה האלוקית, משמע, תזכו לחירות הרוחנית. זו המטרה.

הספירה באה להחדיר רעיון זה אל התודעה, רצונה, להגן על העם מפני העייפות, המכרסמת בלב כל העם המדמה, שבחירות מעול זרים השיג את מטרתו העליונה. הספירה הזאת יום יום, הינה רענון של שאיפת הגאולים, לבל יסתפקו במינימום שהושג, כי אם ימשיכו לחלום, ללחום ולהיאבק על המקסימום.

כוונתנו למאבק על התפתחותו הרוחנית של העם, על העלאת איכותו המוסרית, שיביאוהו את האושר הנכסף. על כן, בכוחה של ספירה זו, לקרבם לא רק פיזית, כי אם בעיקר נפשית – אל מעמד מתן התורה. לא רק אז, במדבר, כי אם בכל דור ודור. שכן היא, ספירה זו, מצביעה על "החפץ הגדול (בנפשנו) אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, מתי העת הנכסף אליו כי המניין הראה לאדם, כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא" (ספר החינוך, מצווה רעג, בביאור מצוות ספירת העומר).

כמו האסיר, הסופר בכיליון עיניים את הימים עד ליום שחרורו, כך ספרו בני דור המדבר את הימים עד ליום, שבו יזכו לעבוד את האלוקים למרגלות הר חורב. בספירה זו, הפקיעו את החג הפסח ממעמדו העצמאי, והפכוהו למבשרו של חג השבועות.

ימי הספירה הללו הם ימי הגשר והקשר בין שני חגים אלו. הספירה מאחדת אותם, ומלמדת שאין להפריד בין גאולה גשמית, ארצית, לבין גאולה רוחנית. אין הראשונה קיימת בלעדי רעותה. עצם קיומה של הגאולה המדינית נתון בסכנה, אם תראה במסגרתה הארצית והחומרית את התכלית הסופית, את חזות הכל. מהפכות רבות שקעו, בגלל עייפות גיבוריהן, שהאמינו כי הגיעו לסוף הדרך, ואין עוד אל מה לשאוף. יציבותן של מדינות רבות, שזכו ביום מן הימים לעצמאות, התערערה, כאשר התברר שמאבק עקוב מדם על השלטון נותרה המטרה האחרונה של המשחררים. שום חזון, שום ייעוד לא הונח ביסודן של המדינות הללו.

ספירת העומר אומרת "לא" למה שהושג. היא רואה ביציאת מצרים שלב בלבד. אמנם שלב חשוב ביותר שאי אפשר בלעדיו. אך, לא יתכן להחליפו בסולם עצמו, סולם העלייה הרוחנית, והשלמות האנושית הגלומה בתורה שניתנה בחג השבועות – הוא הגאולה. הגאולה המדינית משמשת לה רק אמצעי, מסגרת, מרחב טריטוריאלי אידיאלי להגשמת גאולה זו.

זהו המסר של "ספירת העומר".

נוסיף, שבניגוד לספירה לאחור, באתר שילוח טילים למשל, ספירת העומר הינה ספירה קדימה. שם, בקייפ-קנוורל ממריא הטיל בהגיע הספירה לספרה אפס. זאת משום שהשילוח הוא המטרה, המטרה שהוכתבה מראש, והספירה היא הכנה לקראתו. ואילו כאן, במצוות ספירת העומר, מתקדמת הספירה, עולה וצוברת מספרים ככל שמתקרבים אל רגע ה"המראה", הוא רגע מתן תורה בחג השבועות.

על כן, ביום הספירה האחרון למשל, אומר היהודי: היום תשעה וארבעים יום, שהם שבעה שבועות לעומר. ללמדנו, שגם בספירה עצמה טמונה מטרה חשובה. מטרה זו היא עצם הספירה. שכן, כל יום של הזכרת היעד הסופי, עושה משהו לבן האדם. התשוקה והציפייה בלבו ליום זה גוברת,. מיום ליום ממקד הוא יותר ויותר את תשומת לבו בתאריך חג מתן תורה, הקרב ובא. כך לא יבוא אליו בלא הכנה נפשית מספקת. המערך התודעתי והרגשי שיצר בלבו בימי הציפייה, מניח את הבסיס לקליטה טובה של הבשורה הרוחנית. אין זו, אפוא, ספירה אל האפס, זו ספירה המעניקה חומר מחשבתי ומטען רגשי רב לאדם הסופר. כך הוא בא בשערי החג, המעניק לו את תורתו, כשחמישים ימי הספירה ספונים באמתחת נשמתו.